מגדל כשלה בהבאת ראיות. במקום לפסוק נגדה, השופט הציל אותה

לנטלי יש עסק לממכר פלאפל ושווארמה. באחד הימים, התלקחה אש במנדף (קולט עשן) הממוקם מעל מתקן הגריל שבבית העסק. העובדים ששהו במקום, כיבו את האש. עדיין נותרו נזקים. לתיקונם נדרשו 76,560 שקל.

בית העסק היה מבוטח בחברת הביטוח מגדל. זו סרבה לשלם את עלות תיקון הנזקים.

על פי תנאי הפוליסה, הודיעו מסלקי התביעות במגדל לנטלי, נִדְרַשְׁתְּ לנקוט באמצעי מיגון להפחתת סיכוני אש. שניים מתוך אמצעי המיגון, לא קוימו על ידך: לא המצאת לנו כל חצי שנה אישור מחברה מוסמכת על ניקוי המנדף ולא התקנת במנדף מערכת כיבוי אש אוטומטית. לכן, סיכמו מסלקי התביעות, מגדל פטורה מכל תשלום עבור נזקי השריפה.

נטלי לא השלימה עם דחיית תביעתה ופנתה לבית משפט השלום בנתניה. התביעה הונחה על שולחנו של השופט אלי ברנד.

האם עצם העובדה, שנטלי לא קיימה אחר דרישות הפוליסה לאמצעי מיגון, פוטרת אוטומטית את מגדל מכל תשלום?

התשובה לכך חד משמעית לא. לפי חוק חוזה הביטוח ולפי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת סלוצקי, חברת ביטוח אינה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח רק בגלל עצם אי קיום דרישות המיגון שבפוליסה. פטור מוחלט ניתן רק לחברת ביטוח שתביא ראיות לכך שלא סביר להשיג בשוק הביטוח פוליסה ללא אותם אמצעי המיגון שנדרשו מנטלי. נציגי מגדל לא הביאו לשופט אלי ברנד כל ראיה שלא ניתן להשיג פוליסה ללא אמצעי המיגון.

חברת ביטוח שלא יכולה להוכיח את זכותה לפטור מוחלט יכולה לנסות להשיג פטור חלקי. לשם כך, עליה להביא ראיות לכך שהיא מוכרת פוליסה ללא דרישות מיגון בתוספת פרמיה. כך למשל, אם חברת הביטוח תביא ראיות לכך שעבור פוליסה ללא דרישות מיגון היא גובה תוספת של 25 אחוז, בית המשפט יאשר לה לקזז ממבוטח שהפר את תנאי המיגון 20 אחוז מתגמולי הביטוח. אולם מגדל לא הביאה כל ראיה לכך שהיא גובה תוספת פרמיה כלשהי עבור פוליסה ללא אמצעי מיגון.

ומה קורה אם חברת הביטוח לא מוכרת בכלל פוליסות ללא אמצעי מיגון? במקרה כזה, קבעו שופטי העליון בפרשת סלוצקי, רשאית חברת הביטוח להביא ראיות על עלות פוליסה ללא אמצעי מיגון ב"חברת ביטוח סבירה". ראיות כאלה יכולה חברת הביטוח להביא באמצעות מומחה לאקטואריה (שלא עובד עבורה). המומחה יניח בפני בית המשפט נתונים סטטיסטיים ואקטואריים ויוכיח באמצעותם מהי תוספת הפרמיה שמבטחת סבירה הייתה גובה עבור פוליסה ללא אמצעי מיגון. אלא שגם ראיות כאלה, לא טרחה מגדל להביא לשופט ברנד.

בקיצור, מגדל לא הביאה כל ראיה. לא לפטור מוחלט מתשלום ולא לפטור חלקי. זאת למרות שנציגיה מכירים היטב את הכלל לפיו כאשר בעל דין נמנע מלהביא ראיה במשפט, קיימת חזקה שהראיה פועלת נגדו. כך למשל, ייתכן שהתעריף האקטוארי לא מושפע בכלל או מושפע באופן זניח מאי התקנת אמצעי המיגון. בשלב זה, היה השופט אלי ברנד חייב לפסוק לטובת נטלי ונגד מגדל. בכך גם הודה השופט ברנד. הנה כלשונו: "מגדל לא הביאה ראיות לכך שאין מבטח סביר אשר יסכים לבטח בית עסק דומה בהעדר המיגון הנדרש וגם לא לעניין גובה הפרמייה החלופית, משכך, לכאורה, יש לחייבה בתשלום מלוא הפיצוי"

אלא שכאן נכמרו רחמיו של השופט על חברת מגדל שבגלל מחדלה באי הבאת ראיות, היא תיאלץ רחמנא ליצלן לשלם למוכרת הפלפל והשווארמה את מלוא 76,560 השקלים הדרושים לתיקון נזקי השריפה. למרבה התדהמה, למרות מחדלה של מגדל להביא לשופט ראיות, קבע השופט ברנד "על דרך האומדנה", כלשונו, כי "העדר אמצעי מיגון היה מייקר את הפרמיה ב-50 אחוז".

בסופו של דיון, פטר השופט ברנד את מגדל מתשלום שליש מתגמולי הביטוח ולכן במקום שמגדל תשלם לנטלי 76,560 שקל היא חויבה לשלם רק 51,040 שקל.

השופט תירץ את התנהלותו בכך, שממילא הוא קובע את סבירות ה"פוליסה החלופית המשוערת שהייתה מוצעת על ידי המבטח הסביר". בכך, עם כל הכבוד, נפלה טעות מלפני השופט. אכן, אין כל ספק שהשופט הוא הפוסק האחרון בשאלת הסבירות, אולם זאת הוא מוסמך לעשות רק על בסיס ראיות המובאות בפניו, נתונים אקטואריים וסטטיסטיים באמצעות מומחה. אפילו שופטי העליון בפרשת סלוצקי לא העזו להציל את חברת הביטוח כאשר זו לא הביאה כל ראיה ולא עשו למבוטח "תספורת".

בשולי הדברים ואולי במרכזם ייאמר כי נשתכחו מלב השופט ברנד גם חובות היידוע והווידוא שקבע נשיא בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר המנוח. על פי חובות אלה, כאשר מגדל דרשה מנטלי להביא בפניה אישור בכל חצי שנה על ניקוי המנדף, היה על מגדל לא רק ליידע את נטלי על דרישה זו, אלא גם לוודא שנטלי מקיימת אותה. לכן, ברגע שמגדל ראתה כי אישור זה לא נמסר לה, היה עליה להודיע לנטלי כי היא מבטלת את הפוליסה ולא להמשיך ולגבות פרמיה עבור פוליסה ריקה מתוכן. כך הייתה מגדל חייבת לעשות גם בנוגע לאי התקנת מערכת כיבוי אש אוטומטית במנדף. הדרישה להתקנת אמצעי זה הועברה לנטלי על ידי סוקר של מגדל בעת עשיית הביטוח. על פי חובות היידוע והווידוא, היתה מגדל חייבת לוודא באמצעות הסוקר כי אמצעי זה אכן הותקן ולא להמשיך לגבות פרמיות מתוך ידיעה שממילא עם קרות מקרה הביטוח מגדל לא תשלם דבר.