חברות הביטוח מאשימות מבוטחים תמימים במרמה והשופטים עומדים מנגד
פסק הדין המלא
שמעון נסע ברכבו בשעת לילה, בדרך לא סלולה. לפתע, החל הרכב להאיץ. שמעון שחרר את הרגל מדוושת הגז. הדוושה לא חזרה למקומה. בתגובה לחץ על דוושת הבלם. ללא הצלחה. שמעון איבד את השליטה על הרכב והתנגש ברכב חונה. כתוצאה מהתאונה, נפצע שמעון והתפנה באמבולנס לבית החולים.
שמעון היה מבוטח בפוליסת ביטוח מקיף לרכב בחברת AIG. זו האחרונה מינתה שמאי, שבדק את הרכב והכריז עליו "אובדן מוחלט" כתוצאה מהתאונה.
סמוך ובטוח כי בקרוב יקבל את תגמולי הביטוח עבור אובדן הרכב, המתין שמעון בסבלנות לתשלום תגמולי הביטוח. חלף חודש, חלפו חודשיים. רק בתום שלושה חודשים קיבל שמעון מכתב מ- AIG. הוא פתח את המכתב בהתרגשות ונדהם לגלות כי חברת הביטוח מאשימה אותו בכך שביים את תאונת הדרכים במתכוון, בכדי לזכות בכספי הביטוח שלא כדין.
האם חברת AIG ביססה את אשמת המרמה בראיות? לא. במשפט שהתנהל בפני השופטת ריבי לב אוחיון, בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים הביא שמעון ראיות למכביר לקרות התאונה:
- עד ניטרלי שנכח בזירת התאונה. העד הצהיר כי אינו מכיר את שמעון באופן אישי ותיאר בעדותו כיצד ראה את התאונה במו עיניו והזמין אמבולנס לטפל בשמעון.
- דו"ח מגן דוד אדום בו רשמו הפארמדיקים כי בעת הפינוי באמבולנס, שמעון דיווח כי איבד שליטה ברכבו והתנגש ברכב חונה.
- אישורים על טיפולים רפואיים ששמעון קיבל בתאריכים סמוכים למועד התאונה, בהם צוין כי נפגע בגופו בתאונה.
- דו"ח השמאי מטעם AIG עצמה שקבע כי הרכב נמצא במצב של אובדן מוחלט כתוצאה מהתאונה.
מול עדויות אלה לא הביאה AIG כל עדויות סותרות, אלא רק כסת"ח בדמות חוקר שהעיד על סתירות בעדויות. כך לגבי שעת התאונה. המבוטח דיווח שהתאונה התרחשה בשעה 23:30, בעוד נהג הרכב הנפגע דיווח כי שעת התאונה הייתה 9:35. אלא שבעדות בעל הרכב הנפגע, הוסבר כי מדובר בטעות הקלדה של הפקידה, שציינה בטעות בטופס את שעת הדיווח ולא את שעת התאונה בפועל.
וכך סיכמה השופטת ריבי לב אוחיון את עדויות שני הצדדים: התרשמתי מעדותו של המבוטח כי הוא דובר אמת. המבוטח הביא גם ראיות התומכות בעדותו, עד ראיה שנכח במקום וראה את התאונה ואישורים רפואיים לפיהם פונה באמבולנס ממקום התאונה. חברת הביטוח, לעומתו, הביאה חוקר תאונות דרכים, אולם זה לא הציע כל גרסה לתאונה המבוימת, לטענתו. לא ברור כיצד בוימה התאונה ולא הוצעה אפשרות מצידה לסיבות לפיהן רכב המבוטח ניזוק.
בסופו של דבר, קיבלה השופטת ריבי לב אוחיון את תביעתו של שמעון והורתה לחברת AIG לשלם לו את מלוא נזקי הרכב בצירוף הוצאות משפט בסך 600 שקל.
כאן עולה כמובן שאלה, אם מסלקי התביעות בחברת AIG באמת האמינו ששמעון ביים את התאונה. בחברות הביטוח יושבים אנשים היודעים כי להוכחת מרמה יש צורך קודם כל בראיות ולא די בחשדות. לאחר מכן נדרש שהראיות יהיו ברף גבוה מאוד של אמינות. אבל דרישות אלה לא הפריעו לחברת AIG להעמיד מבוטח ישר אל עמוד הקלון. מבחינתה, היא השיגה רווח כספי גדול יותר: הטלת אימה על מבוטחים תמימים המבקשים לממש את זכויותיהם. הבסיס לכך טמון בבדיחת שופטים ישנה וחבוטה: שני שופטים מטיילים ברחוב. עובר אורח ניגש לאחד מהם ואומר לו: אם לא תיתן לי 2,000 שקל, אתבע אותך בבית המשפט על זה שהכלב שלך נשך אותי. השופט הוציא מיד מכיסו 2,000 שקל ונתן אותו לעובר האורח. מה פתאום שילמת לו, נדהם השופט השני, הרי אין לך בכלל כלב. נכון, השיב השופט הראשון, אבל מי יודע מה יכול לצאת במשפט?
חברות הביטוח מנצלות את האפשרות שנותנים להן בתי המשפט להכתים את מבוטחיהן בכתמי מרמה מבלי לקחת כל סיכון. בכך הן יוצרות הרתעה. לא אצל הרמאים. את אלה הפגיעה בשמם הטוב לא מרתיעה. הרמאים הם גם מתי מעט ומתוחכמים. תפיסתם מחייבת השקעת משאבים רבים ומתוחכמים בחקירות. חברות הביטוח עושות חשבון של עלות תועלת. לא כדאי להן להשקיע משאבים רבים כדי לתפוס פה ושם רמאי גדול ככל שיהיה.
הכסף הגדול אותו חומדות חברות הביטוח מצוי דווקא אצל הציבור הרחב, ההגון, שומר החוק. בציבור הזה השם הטוב חשוב יותר מכל והוא חושש לסכן אותו. את הציבור הזה מצליחות חברות הביטוח להרתיע. הן מוכיחות לו שוב ושוב שמימוש זכויות הביטוח בבית המשפט הוא משחק ברולטה רוסית ועלול לחסל, על לא עוול בכפו, את שמו הטוב. חברות הביטוח לעומת זאת, משלמות מחיר זניח מאוד, כמו במקרה הנדון של שמעון: 600 שקל.
חבל שהשופטים לא מבינים כי התנהלות חברות הביטוח בתוך כתלי בית המשפט, פוגעת בראש ובראשונה באמון הציבור בבתי המשפט. במקום להגן עלינו הציבור מפני ביריונות חברת הביטוח והטלת אימה ללא בסיס, הם מעודדים את חברות הביטוח לנקוט במדיניות תביעות אכזרית על ידי הטלת הוצאות משפט זניחות.