הכתמת המבוטח במרמה התנפצה על ההיגיון הפשוט
סתירות בין עדויות הן תופעה נפוצה בהליכים משפטיים בכלל ובמשפטי ביטוח בפרט. חברות הביטוח עטות על כל סתירה, קלה כחמורה, מכריזות על המבוטח רמאי ודוחות את תביעתו. אלא שברוב רובם של המקרים, סתירות אינן מעידות על כוונת מרמה. הן יכולות לנבוע ממספר רב של גורמים. בין השאר, חולשת הזיכרון האנושי, חלוף הזמן בין מועד התאונה לבין מועד מתן העדות והטיות קוגניטיביות. לעיתים, דווקא העדר מוחלט של סתירות, יכול להעיד על ניסיון לרמות באמצעות תיאום עדויות. מלאכתם של השופטים במקרים אלה אינה קלה ומצריכה ניתוח מעמיק של הראיות. עליהם להפעיל את חוכמת "הלב השומע", כמאמר שלמה המלך, לבור את המוץ מהתבן ולדלות את ההסבר האמתי לסתירות. בפני אתגר זה ניצבה בימים אלה השופטת מיכל בר מבית משפט השלום בפתח תקווה.
מעשה שהיה כך היה:
מחפרון פגע באוטובוס חונה. לא הייתה מחלוקת כי נהג המחפרון אשם בתאונה. חברת הביטוח כלל, שביטחה את האוטובוס, שילמה לבעליו את נזקו ותבעה בתביעת תחלוף (הידועה גם כתביעת שיבוב) את נהג המחפרון ואת הכשרה, חברת הביטוח של המחפרון.
תביעת תחלוף מאפשרת לחברת הביטוח שפיצתה את המבוטח שלה, לתבוע מהצד השלישי, האשם בתאונה ומחברת הביטוח שלו, את תגמולי הביטוח ששולמו על ידה. זוהי זכות שמעוגנת בחוק חוזה הביטוח.
אולם הכשרה נאחזה בסתירות שהתגלו בין עדויות המעורבים בתאונה וטענה כי הן מוכיחות שהמבוטח שלה (נהג המחפרון) ובעל האוטובוס עשו יד אחת כדי לרמות אותה.
ומה היו הסתירות בעדויות המעורבים בתאונה?
נהג המחפרון העיד במשפט כי התאונה אירעה ב-26 בדצמבר בעוד שנהג האוטובוס העיד כי היא התרחשה ב-27 בדצמבר. נהג המחפרון סיפר לחוקר הביטוח כי פגע באוטובוס משום שמשאית חסמה לו את שדה הראייה ואילו במשפט העיד כי ניסה להימנע מפגיעה בעובר אורח. השניים גם נחלקו ביניהם בכל הנוגע למועד בו מסר נהג המחפרון את פרטיו - האם מיד לאחר התאונה, או שמא רק לאחר שנהג המחפרון עזב את המקום וחזר אליו.
השופטת בר הזכירה לנציגי הכשרה את דבר קיומו של סעיף 57 לפקודת הראיות. סעיף זה יוצא מנקודת הנחה כי סתירות בעדויות הן דבר שכיח ולכן "אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". לאור זאת, הוסיפה השופטת, נקבע בפסיקה כי רק סתירות מהותיות היורדות לשורש העניין ושלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת, פוגעות במהימנותו של עד. ועוד הזכירה השופטת לנציגי הכשרה, שכבר נפסק לא אחת כי כאשר חברת ביטוח מעלה טענת מרמה, עליה להוכיח אותה ברף ראייתי גבוה במיוחד עם ראיות משכנעות וחד משמעיות. הסתירות שעליהן הצביעה הכשרה, קבעה השופטת, הן שוליות ואינן מספיקות כדי לקבוע שהמבוטח ניסה לרמות את הכשרה.
על השופטת השפיעה גם העובדה שהכשרה לא טרחה להביא לעדות את נהג האוטובוס, אף שהודיעה על כוונתה לזמנו. טענתה בדבר הקושי בהמצאת הזימון לידיו נטענה כלאחר יד ללא כל תימוכין.
השופטת בר הוסיפה כי במקרים כאלה חשוב גם להפעיל את מבחן ההיגיון הפשוט: לשני המעורבים בתאונה יש ביטוח מקיף, הם אינם קרובי משפחה ואינם חברים. מלבד היותם בני אותו ישוב, אין כל נתון משותף או קשרים ביניהם, המבססים מניע לשיתוף פעולה כלשהו לתביעת מרמה נגד הכשרה כדי לזכות בתגמולי ביטוח.
זאת ועוד, ציינה השופטת, חברות ביטוח אינן מתנדבות לשלם. אף על פי כן, שילמה חברת כלל לבעל האוטובוס, המבוטח שלה, את תגמולי הביטוח. יש להניח שעשתה זאת לאחר חקירה מקיפה שכללה בדיקת תדפיסי שיחות ונתוני איתוראן ורק לאחר שהגיעה למסקנה כי מדובר בתאונה אמתית.
התוצאה, הכשרה חויבה לשלם את מלוא נזקי האוטובוס, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
המסר שיצא מלפני השופטת מיכל בר הוא חד וברור: טענת מרמה היא טענה קשה ופוגענית. לא די בסתירות קלות בעדויות, שהן כמעט בלתי נמנעות בכל מקרה של תאונה. נדרשות ראיות של ממש כדי לשלול כיסוי ביטוחי בטענה חמורה שכזו. האם חברות הביטוח יפנימו מסר זה? - אשרי המאמין.