האם מבוטחת שמשאירה תיק ברכב בעת התקפת טילים היא אישה לא סבירה?
פסק הדין המלא
בתחילת מלחמת חרבות ברזל, סבלו תושבי אשקלון יותר מכל תושבי מקום אחר בישראל מירי טילים. באחד מימי השישי של אותה תקופה, הסיעה רחלי את שני ילדיה מביתה באשקלון אל בית הוריה באותה עיר. לפתע נשמעה אזעקה. רחלי עצרה מיד את רכבה. נסערת, הוציאה את ילדיה מהרכב ונסה עמם למרחב מוגן בבניין סמוך. הרכב נותר באמצע הכביש, לא נעול, כשמנועו פועל.
לאחר חלוף הסכנה, חזרו רחלי וילדיה לרכבם והמשיכו בדרכם לבית הוריה. זמן קצר לאחר שהגיעו ליעדם, הבחינה רחלי כי תיקה נעלם עם טבעת ושעון יקרים בתוכו. רחלי חזרה אל המקומות בהם שהתה באותו יום. בבניין שבו מצאה מחסה מפני הטילים, פגשה דייר ששהה עמה במרחב המוגן. לשאלתה השיב כי אין בבניין מצלמות המשקיפות אל הכביש. בסופו של יום התיק לא נמצא.
בבוקר יום ראשון, הגישה רחלי תלונה למשטרה ומסרה הודעה לחברת הפניקס, מבטחת דירתה ותכולתה. הפניקס הפעילה חוקר פרטי. רחלי שיתפה עמו פעולה, מסרה לו את גרסתה ואת כל המסמכים שביקש ממנה. כחודש לאחר מכן, הודיעה הפניקס לרחלי כי אירוע הגניבה מרכבה בעת התקפת הטילים לא היה ולא נברא.
רחלי הגישה תביעה נגד הפניקס לבית משפט השלום בבת ים. התביעה הונחה על שולחנה של השופטת מיטל בן בסט.
השופטת בן בסט שמעה עדויות, עיינה במסמכים ובאה בטרוניה קשה אל רחלי על כך שלא הגישה תלונה במשטרה על הגניבה כבר ביום שישי. בכך, קבעה השופטת, "מנעה רחלי מהמשטרה לקיים חקירה אפקטיבית". השופטת כנראה לא יודעת שמשטרת ישראל לא מקיימת "חקירות אפקטיביות" גם אם הקורבן מזעיק אותם בעת ביצוע הפריצה ממש.
השופטת גם הביעה תמיהה על כך שרחלי החזיקה תכשיטים בתיק. לדעתה, "אישה סבירה" מחזיקה תכשיטים רק בבית או עונדת אותם, "בפרט כאשר אזעקות הינן דבר שכיח במקום מגוריה וכאשר היא עם שני ילדים, ועלולה להיות במצב של השארת הרכב, ומנוסה לעבר מקום עם מרחב מוגן".
השופטת בן בסט הצביעה גם על סתירות בין הגרסה שמסרה לחוקר הביטוח לבין גרסתה בבית המשפט. לחוקר מסרה כי הבחינה בחסרון התיק רק כשהגיעה לבית הוריה. לעומת זאת, בבית המשפט מסרה שהבחינה בחסרונו כבר ברגע שנכנסה לרכבה. ועוד סתירה: לחוקר הביטוח מסרה שלא סיפרה לאיש על הגניבה. לעומת זאת בחקירתה בבית המשפט אמרה שהיא חושבת שכן שיתפה את הוריה במידע זה.
כשאומתה רחלי עם סתירות אלה, הציגה אישור מהביטוח הלאומי לפיו היא נפגעת חרדה עקב אירועי השבעה באוקטובר ולכן סובלת מבעיות זיכרון. אולם השופטת סירבה לקבל את האישור כראיה במשפט משום שבעיית הזיכרון הועלתה רק בפניה ולא בפני חוקר חברת הביטוח. לכן לדעתה מדובר במסמך חדש הבא לבסס טענה כבושה. מעבר לכך, אם אכן הייתה החמרה במצבה הבריאותי של רחלי בעקבות המלחמה באופן שהשליך על זיכרונה, הרי שהיה עליה להודיע לחברת הביטוח על "החמרת סיכון" וזו הייתה רשאית לבטל את הביטוח או להיות פטורה מתשלום אם בינתיים הייתה מתרחשת גניבה.
כשל נוסף בהתנהלותה של רחלי, מצאה השופטת בכך שהיא גילתה אדישות ואי אכפתיות לאובדן התיק ותכולתו. לפני היעלמותו, כאשר שמה את השעון והטבעת בתיק. לאחר היעלמותו, כאשר לא התאמצה לחפש אחר התיק, לא בדקה אם דווחו מעשי גניבה נוספים באזור בעת האזעקה ולא העמיקה את חקירותיה לגבי מצלמות במקום האירוע. כמו כן, הוסיפה השופטת, רחלי נמנעה מלהציג לבית המשפט את תיק המשטרה.
לאור כל אלה, התנהגותה של רחלי חרגה מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר והיא לא הצליחה להביא ראיות להוכחת הגניבה. לפיכך פסקה השופטת, יש לדחות את תביעתה.
לעניות דעתי נפלו בפסק הדין טעויות משפטיות קשות. כך לדוגמא הקביעה שמבוטח חייב לדווח לחברת ביטוח הדירה שלו על בעיה של אובדן זיכרון כדי לאפשר לה לבטל את פוליסת הדירה או לקבל פטור במקרה של גניבה בגלל "החמרת סיכון". אין חובה כזו ואוי לנו אם הייתה חובה כזו בחוק.
מעבר לכך, פסק הדין חושף ניתוק מוחלט בין תנאי חייו של האדם הפשוט במציאות הישראלית לבין התבוננות השופטת על מציאות זו. השופטת מצפה מהמבוטחת להתנהג כמו פקידת ביטוח קפדנית או כמו חוקרת ביטוח מיומנת: לתעד, לאסוף ראיות, לזמן עדים, לשמור על קור רוח ולספר סיפור עקבי ונטול סתירות. אך האם זו התנהגות סבירה של אם הנמלטת עם ילדיה תחת אזעקות מפני טילים?
השופטת מוצאת אדישות בלתי סבירה בהתנהגות המבוטחת. אך האם לא מדובר בתגובה טבעית של אדם במצב טראומה? הרי ידוע כי תגובות הסתגלותיות (דיסוציאטיביות) הן תופעה מוכרת במצבי חירום.
השופטת תמהה מדוע המבוטחת החזיקה תכשיטים יקרי ערך בתיק בתקופה של אזעקות. אך האם אנו מצפים ממבוטחים לחיות את חייהם בהנחה שבכל רגע יצטרכו לברוח למרחב מוגן?
הסתירות בעדות המבוטחת לגבי מי ידע על האירוע ומתי בדיוק הבחינה באובדן התיק - האם אינן מתיישבות דווקא עם מצב של טראומה וערפול זיכרון? האם איננו יודעים שזיכרונות טראומטיים מאופיינים בחוסר עקביות?
במקום להתאים את הדוקטרינה המשפטית של "האדם הסביר" למציאות הביטחונית, בחרה השופטת להתעלם מההקשר המיוחד של האירוע. זוהי החמצה שיפוטית המחייבת תיקון בערכאת הערעור.