מקרים דומים, פסקי דין מנוגדים: כשגורל המבוטח תלוי באישיותו של השופט

בנו הצעיר של שמעון היה מעורב בתאונה עת נהג ברכב אביו. הרכב היה מבוטח בחברת שלמה.

בתו הצעירה של עמיר הייתה מעורבת בתאונה עת נהגה ברכב אביה. הרכב היה מבוטח בחברת AIG.

שני הרכבים היו מבוטחים עם הרחבה לנהג צעיר. אף על פי כן, סירבו שתי חברות הביטוח לכסות את נזקי הרכבים כשהתברר כי הנהגים הצעירים לא הפעילו את היישומון שנדרש בפוליסת שלמה ואת המנגנון הטלפוני שנדרש בפוליסת AIG כתנאי לתוקף הכיסוי.

שמעון פנה לעזרת בית משפט השלום ברמלה. עמיר פנה לבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון. והנה למרות הדמיון בין שני המקרים, שמעון קיבל 70% מנזקי רכבו ועמיר לא קיבל דבר. איך ייתכן הדבר?

נקדים ונאמר כי בין חברת הביטוח לבין המבוטח יש פערי כוחות עצומים. "זו מן הנפילים והוא מקטני ארץ וקטני ארץ, חכמים מחוכמים ככל שיהיו אין בכוחם לעמוד כנגד הנפילים", כך תיאר את הפערים שופט בית המשפט העליון המנוח, מישאל חשין, בלשונו הציורית.

גם שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז, היטיבה לתאר את חולשתו של המבוטח כבן אנוש, חולשה המקשה עליו לדקדק בכל תג ותג מתנאי הפוליסה: "אדם רוכש ביטוח גם כדי להגן על עצמו באותם מצבים שבהם בשל חוסר תשומת לב רגעית, עייפות, חולשה או היסח דעת, מזלו יבגוד בו. כך כאשר אדם שוכח להפעיל מערכת אזעקה... יש לזכור כי רכישת חוזה ביטוח נועדה להגן גם על המבוטח הרשלן. למעשה, זוהי אחת מתכליותיו החשובות".

גם מחוקקי חוק חוזה הביטוח יצאו מנקודת הנחה שאסור לתת לתאגידי הביטוח להיבנות מחולשותיו של המבוטח כבן אנוש. לכן הכניסו לחוק חוזה הביטוח את סעיף 29 הנותן סמכות לשופט להעניק למבוטח "אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות העניין" את מלוא תגמולי הביטוח או את חלקם גם אם המבוטח הפר תנאי מתנאי הפוליסה, כאשר אותה הפרה לא השפיעה השפעה של ממש על סיכון חברת הביטוח.

בתביעתו של שמעון דן השופט זיוון אלימי. אכן, הודה השופט, הבן הצעיר הפר את חוזה הביטוח כאשר לא הפעיל את ההרחבה. אולם תחושת הצדק של השופט אלימי לא הניחה לו לדחות את תביעתו כליל. בסופו של דבר, ציין השופט, הפעלת ההרחבה דרשה פעולה טכנית בלבד. חברת הביטוח לקחה בחשבון שנהג צעיר ינהג ברכב ולכן נהיגת הבן לא השפיעה על הסיכון הביטוחי, וודאי לא השפעה של ממש.

לליבו של השופט אלימי נגעה גם עדותו של שמעון, כי בשבוע של התאונה היה עמוס בבשורות קשות. זהו בדיוק המקרה אליו כיוון המחוקק בסעיף 29, קבע השופט. מקרה בו המבוטח, בשל צירוף מקרים וטעות שבהיסח הדעת, לא הפעיל דווקא במועד בו אירעה התאונה, את הכיסוי הביטוחי שעלותו זניחה, אותו הפעיל כבר מספר פעמים בעבר.

בסופו של יום, פסק השופט אלימי כי על חברת שלמה לשלם לשמעון 70 אחוז מתגמולי הביטוח בלקחו בחשבון, בין השאר את רשלנותו באי הפעלת היישומון.

בתביעה של עמיר, דנה הרשמת הבכירה דורון זיו-אב. המבוטח הפנה את הרשמת לפסקי דין כדוגמת המקרה של שמעון וביקש כי גם היא תפעיל את סמכותה בסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח ותעניק לו תגמולי ביטוח ולו רק חלקיים. השופטת זיו-אב דחתה את תביעתו. במקום לרכוש את הכיסוי היקר יותר ללא מגבלות, כך נזפה בו, בחרת לרכוש כיסוי לנהג צעיר תואם-שימוש וזול. בכך נהנית מתשלום פרמיות מופחתות. אם אחייב את AIG בתשלום כלשהו, תופר ללא הצדקה חלוקת הסיכונים בינך לבין חברת הביטוח.

הנה כי כן שני פסקי דין המציגים את התהום הפעורה בין בית הלל לבית שמאי. בין שופט המפעיל שיקול דעת אנושי רחב, לבין רשמת המחילה את החוק כלשונו אך לא כרוחו מתוך הזדהות עם צרכי הנפילים וללא כל אמפתיה לקטני ארץ, כלשון השופט חשין המנוח.