אוהדי בית"ר איימו לפגוע במבוטח והוא לקה באירוע מוחי. האם יש כיסוי?

מאיר עבד בעיריית נתניה כפקח לאכיפת איסור העישון במשחקי הכדורגל. באחד המשחקים, הבחין מאיר כי בקרב אוהדי בית"ר ירושלים יושבים שני מעשנים. מאיר ביקש כי יתלוו אליו למקום המיועד למעשנים. השניים סירבו. מאיר התעקש. לפתע החלה להתקרב אליו חבורת אוהדי בית"ר. הם צעקו ונופפו בידיהם כמבקשים להכותו, תוך שהם מאיימים עליו מילולית בפגיעה פיזית. מאיר נתקף בכאבי ראש קשים, עזב את המגרש, הלך לביתו וזמן קצר לאחר מכן לקה באירוע מוחי והתמוטט. מומחה בתחום הנוירולוגיה וגם מומחי הביטוח הלאומי קבעו כי קיים קשר סיבתי בין האירוע המוחי לבין איומי אוהדי בית"ר.

עיריית נתניה רכשה זה מכבר, עבור מאיר ו-46 עובדים נוספים הנמצאים בסיכון של חיכוך עם קהל, פוליסה המכסה אותם מפני פגעי אלימות. הפוליסה נרכשה בחברת הביטוח איילון. אולם כאשר פנה מאיר לאיילון, הפנו אותו מסלקי התביעות של איילון לחריג בפוליסה הקובע כי היא לא מכסה "אלימות מילולית ו/או לחץ נפשי ו/או כל לחץ אחר שאינו פיזי". הנה כי כן, הבהירו מסלקי התביעות למאיר, לו היה מגע פיזי ממשי בין התוקפים לבינך, היינו משלמים לך. אמנם אוהדי בית"ר איימו לפגוע בך פיזית וגם גרמו להתפתחות אירוע מוחי, אך מבלי לנגוע בך. לכן אינך זכאי לדבר.

בלית ברירה, הגיש מאיר תביעה לבית משפט השלום בתל אביב. תביעתו הונחה על שולחנו של השופט הבכיר ד"ר מנחם (מריו) קליין.

בפני השופט מריו קליין חזרו נציגי איילון על טענתם כי הפוליסה לא מכסה אלימות אלא אם כן האלימות הופעלה תוך כדי מגע פיזי ממשי בין המבוטח לבין תוקפיו. למרבה ההפתעה, השופט קליין אימץ את טענתם בנימוק שלשון החריג ברורה ואיום שאינו מלווה במגע פיזי אינו מכוסה.

אולם מי שיקרא את החריג ("אלימות מילולית ו/או לחץ נפשי ו/או כל לחץ אחר שאינו פיזי") וילמד את תולדות הגעתו לעולם, יבין מיד כי החריג נוגע אך ורק למצב שבו המבוטח לא חש איום פיזי מצד התוקפן. החריג נולד בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בפרשת איש העסקים יעקב שלו. במהלך ישיבה שהתנהלה בטונים גבוהים עם אחד המנהלים בעסקו לקה שלו בהתקף לב. בית המשפט העליון קבע כי האלימות המילולית של המנהל מכוסה בפוליסה למרות שאיש העסקים לא הרגיש מאוים פיזית על ידי המנהל באותה ישיבה. הוא כעס עליו מאוד אך לא חשש לרגע מפגיעה פיזית. בעקבות פסק דין זה, התיר המפקח על הביטוח לחברות הביטוח להוסיף לפוליסה את החריג הקובע כי אלימות מילולית שאין בה כוונת פגיעה פיזית במבוטח אינה מכוסה בפוליסת תאונות אישיות. החריג לא בא להוציא מכלל הכיסוי איומים לפגוע פיזית במבוטח בגלל שלא נוצר מגע פיזי בין התוקף למבוטח.

במקרה של מאיר, ברור כי אוהדי בית"ר התכוונו לפגוע בו פיזית וברור שהוא נכנס ללחץ נפשי בגלל החשש שיפגעו בו פיזית, חשש שהביא לאירוע לב. למצב כזה, בוודאי שיש כיסוי בפוליסה. כך בדיוק קבע גם השופט מאיר שנהב מבית משפט השלום בהרצליה במקרה אחר, אך דומה. לקוח של המבוטח התפרץ למשרדו ואיים עליו. הלקוח לא נגע במבוטח אך המבוטח חשש שהוא עומד לפגוע בו פיזית וחטף אירוע לבבי. בניגוד לשופט קליין, השופט מאיר שנהב פסל במילים חריפות את טענת חברת AIG לפיה אין כיסוי כי לא היה מגע פיזי בין המבוטח ללקוח המאיים. הנה כך בלשונו: "חברת הביטוח התעלמה מהיבטיו הפיזיים של האירוע, והתמקדה בהיבטיו המילוליים, במגמה להוציאו מהגדרת מקרה הביטוח ולהתאימו לחריג שבפוליסה, השולל חיסוי ביטוחי בגין אלימות מילולית טהורה. נסיבות המקרה מעידות על אלימות פיזית ופעילות תוקפנית גלויה ומרומזת שאיימה על גופו של המבוטח וגרמה לו לנוס ממשרדו כדי להמנע מהפגיעה שנראתה לו כקרובה למדי... ריצת המבוטח מהמשרד בעקבות איום זה, כשהוא נסער ונפחד הינה המלטות מניסיון תקיפה פיזית או מה שנתפס בעיני המבוטח ככזה".

מעבר לכך, גם אם נקבל את דעתו של השופט קליין כי העדר מגע פיזי בין המבוטח לתוקפיו שולל את הכיסוי הביטוח, האם לא ראוי היה להפעיל במקרה זה את הדוקטרינה הקובעת כי יש לספק למבוטח את מה שמבוטח סביר היה מצפה לקבל אפילו ציפייה כזו מנוגדת להוראות מפורשות בפוליסה. במקרה זה, הפוליסה נרכשה מראש כדי לשמש מזור לקבוצה מצומצמת של פקחים המתחככים בתדירות גבוהה עם אוהדים אלימים. האם הגיוני לצמצם את זכותם של פקחים אלה רק למקרה שנוצר מגע פיזי עם תוקפיהם ולשלול מהם פיצוי כאשר קבוצה אלימה מאיימת לפגוע בהם פיזית? האם פעולה מונעת נזק, כגון הימנעות מעימות פיזי, צריכה לשלול את הזכאות לפיצוי?

המסר המשתמע מפסיקת השופט קליין הוא שפקחים לא יזכו לפיצוי אלא אם ימתינו לפגיעה פיזית ממשית, גם אם נמלטו מאיום ממשי שעורר נזק בריאותי חמור.

השופט קליין אמנם מביע צער על תוצאות פסיקתו במילים "ליבי ליבי עם המבוטח" ואפילו מאחל לו "הרבה בריאות ואריכות ימים". אולם אמפתיה אינה נמדדת במילים, אלא באומץ לאזן בין כוחו הדל של המבוטח לכוחו העצום של תאגיד הביטוח, בשים לב לכך שהפוליסה נוסחה בידי תאגיד הביטוח כראות עיניו והרגולטור סובל קשות משבי רגולטורי ומתופעת הדלת המסתובבת, כפי שתיאר בית המשפט העליון בפרשת זליגמן.

במקום שבו תאגידי הביטוח מנסחים חריגים כראות עיניהם והרגולטור נרדם בשמירה, האם לא זה בדיוק המקום בו בתי המשפט חייבים להתערב כדי להבטיח שפוליסות ימלאו את ייעודן - הגנה על החלשים, ולא על החזקים?