מועדון השייט רכש הרחבה לשימוש במגלשה בלב ים. אך כשצעיר טבע, איילון סירבה לשלם

הספינה אטלנטיס של מועדון השייט פלמינגו מפליגה מזה שנים רבות לאורך קו החוף האילתי. היא מבטיחה לשטים עליה "מוזיקה טובה, מגלשת מים ענקית, אבובי שכיבה וישיבה מתנפחים". כשהיא מרחיקה מעט אל הים הפתוח, עוברת האטלנטיס למצב עגינה. אנשי הצוות שלה מנפחים את מגלשת המים ואת האבובים והמזרנים. הנוסעים שחפצים להשתכשך במי הים האדום מקבלים תדריך בטיחות ויורדים במגלשה אל האבובים והמזרנים הממתינים להם על פני הים. את פעילותם זו ביטחו מנהלי המועדון בחברת איילון ואפילו רכשו, תמורת פרמיה מכובדת נוספת, הרחבת ביטוח מיוחדת בדמות כיסוי ל"מגלשה מתנפחת ואבובים תוך כדי עגינה".

איתרע המזל ובאחת ההפלגות שהתקיימה לפני שש שנים ארע אסון. אחד הנוסעים, צעיר בן 18, גלש במגלשת המים. זמן קצר לאחר מכן התגלה סמוך לספינה בעומק המים ללא רוח חיים. חוקר תאונות ימיות מטעם רשות הספנות והנמלים, רב החובל מיכאל סולומון, חיווה את דעתו כי הצעיר קיבל מכה מהספינה וזו הסיבה לטביעתו.

הורי הצעיר הגישו תביעת פיצויים על מות בנם נגד מועדון השייט פלמינגו ונגד חברת הביטוח איילון, כמי שביטחה את אחריות המועדון כלפי נוסעי הספינה. תביעתם הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב והונחה בפני השופט אליהו בכר.

במהלך הדיון, הוסכם בין כל בעלי הדין כי הפיצויים שישולמו להורי המנוח יעמדו על סך של 1.5 מיליון שקל. המחלוקת שנותרה פתוחה, מי ישלם את הפיצויים: האם המועדון או חברת הביטוח שלו. איילון טענה כי הפוליסה מכסה אך ורק את אחריות המועדון לתאונה הנובעת מהפעלת הספינה ולא את אחריות המועדון לרחצה בים של נוסעיה. לעומתה, טען מועדון פלמינגו, כי בדיוק לשם הפעילות בעת הרחצה בים רכשו את ההרחבה המיוחדת, המכסה על פי לשונה "מגלשה מתנפחת ואבובים תוך כדי עגינה". מאחר והמגלשה והאבובים לא משמשים בעת עגינה בלב ים, אלא לצורך ירידה מהספינה לרחצה בים, ברור שהפוליסה מכסה גם רחצה בים.

השופט בכר הצדיק את איילון בטענתה שטביעת המנוח לא מכוסה בביטוח הבסיסי, מאחר ואינה קשורה להפעלת הספינה. לעניות דעתי, כאן טעה השופט בכר. הרי המנוח נהרג, לפי השערת חוקר התאונות הימיות מטעם רשות הספנות והנמלים, כתוצאה ממכה שקיבל מהספינה. ניתן בהחלט לומר כי המנוח טבע כתוצאה מהפעלת הספינה על ידי הבאתה למצב של עגינה בסמוך למתרחצים.

יחד עם זאת, בדרך אחרת, הגיע השופט למסקנה כי הפוליסה חלה על רחצה בים. מועדון פלמינגו רכש הרחבה לשימוש במגלשה ובאבובים. הרחבה זו, קבע השופט, מהווה עדות לכך שכוונת איילון הייתה לכסות את אחריות המועדון כלפי המשתמשים במגלשה ובאבובים גם במקרה של שכשוך ושחיה במים. הנה כך בלשון השופט: "משהפוליסה מרחיבה את אפשרויות השימוש בים לאבובים וכן למגלשה בעת עגינה, והשימוש בהם נעשה בסמוך לספינה, אך הגיוני בעיני כי מובן לשני הצדדים, הן למבטחת והן למבוטחת, כי ייתכן שהנוסעים גם ירחצו ויטבלו במים. כך באופן ישיר בשל השימוש במגלשה המסתיימת כידוע בכניסה למים וכך גם בעת המעבר אל האבובים הנמצאים במים או בעת הירידה מהם בחזרה לצורך עלייה לספינה. עצם ביצוע המעברים מהמים ואליהם מלמד על קיומה של אפשרות שחייה וטבילה בים ולכן גם אפשרות זו מכוסה לטעמי על פי הפוליסה".

השופט הזכיר לנציגי איילון את הכללים הבסיסיים בפרשנות פוליסות, כללים הנובעים מהעובדה שחברת הביטוח מנסחת את הפוליסה באופן בלעדי, ללא כל מעורבות של המבוטח. לכן במקרה של ספק פרשני יש לפרש את הפוליסה כנגד חברת הביטוח.

מעבר לכך, יש לפרש את הפוליסה על פי הציפיות הסבירה של המבוטח. במקרה זה, הבהיר השופט, "מבוטח סביר היה מצפה שהפוליסה תכסה רחצה בים תוך שימוש באמצעי עזר כמו אבובים ומזרנים המקהים את הסיכון שבעצם הרחצה בים".

השופט בכר ייחס חשיבות גם לעובדה שחברת הביטוח לא רשמה בפוליסה, ברחל בתך הקטנה, כי רחצה בים אינה מכוסה בפוליסה: "בל נשכח כי מהותה של פוליסת הביטוח הינה לבטח מקרי רשלנות בהם בני אדם יורדים לרחצה בים גם בניגוד להנחיות שקיבלו או אמורים היו לקבל ממפעיל הספינה, ועדיין פוליסת הביטוח מכסה נסיבות שכאלה, למרות שיכול ומלכתחילה הפוליסה אינה מאשרת זאת אך בה בעת אינה מחריגה זאת בפועל. מכאן שחברת הביטוח לא תוכל להסתתר מאחורי הטענה להעדר כיסוי ביטוחי בנסיבות בהן הינה מתירה גם כניסה למים בעקיפין וכאשר קיימים אמצעים להבטחת הבטיחות במים ועדיין מתרחש מקרה הביטוח".

בסופו של יום, פסק השופט, הפוליסה הרחיבה את הכיסוי הביטוחי כך שהוא חל גם על רחצה בים הפתוח ומשכך הפוליסה חלה על נסיבות טביעת הצעיר ועל איילון לשלם להוריו את סכום הפיצויים המוסכם של 1.5 מיליון שקל.

הטרגדיה של ההורים השכולים, מדגימה למרבה הצער את מדיניות התביעות האכזרית של תאגיד הביטוח.

איילון ניסתה למצוא כל פרצה אפשרית בפוליסה שנוסחה על ידה כדי להתחמק מתשלום. כל זאת למרות שהמועדון המבוטח רכש הרחבה מיוחדת בדיוק למקרים מסוג זה. בסופו של דבר, הן ההורים השכולים והן המועדון המבוטח עברו שש שנות התדיינות על מחלוקת שלא הייתה צריכה לבוא לעולם, שהעמיסה גם על בית המשפט עומס מיותר.