מנורה עשתה "תספורת" למבוטחי קרן פנסיה כדי לכסות חוב שהצטבר בקרן

לפני כעשרים שנה, הושלם בישראל מהלך בעל השפעה דרמטית על כל אחת ואחד מאתנו. הממשלה, בהובלת שר האוצר דאז בנימין נתניהו, הסירה את אחריותה לניהול ולביטחון כספי הפנסיה של הציבור. מדובר נכון להיום ביותר מ- 2.5 טריליון שקל. האחריות לניהול כספים אלה הופקד בידי גופים עסקיים פרטיים, בעיקר תאגידי ביטוח. האם ניתן לסמוך על גופים אלה כי ימלאו את תפקידם בנאמנות ובשקיפות כמתחייב מהוראות החוק? מיד נראה.

עזמי ארשיד שימש מורה ומנהל בבית ספר תיכון והועסק על ידי המועצה המקומית. כמו עובדים רבים אחרים, צורף לקרן הפנסיה מבטחים של חברת מנורה. ארשיד עקב בקפדנות אחר כספי הפנסיה שהצטברו לזכותו, והשווה בין תלושי השכר לדוחות השנתיים מקרן הפנסיה. והנה, בדו"ח השנתי ה-12 שקיבל, גילה לתדהמתו "תספורת". כ-90 אלף שקל נעלמו מחשבונו.

מנורה הסבירה שהתספורת נעשתה לכיסוי חוב שנוצר על ידי המועצה המקומית שלא העבירה למנורה את מלוא ההפרשות הנדרשות על פי החוק.

ארשיד פנה לבית הדין האזורי לעבודה בנוף הגליל. בפני השופטת רויטל טרנר התברר שהמועצה לא העבירה את מלוא הכספים במשך שש שנים, והצטבר חוב של 3.7 מיליון שקל. במהלך כל אותה תקופה, מנורה והמועצה המשיכו להנפיק תלושים ודוחות בהם נרשם כי כל ההפרשות בוצעו במלואן ובמועדן. בכך הוסתר דבר החוב מהעובדים.

מנורה ניסתה לגבות את החוב מהמועצה, הגישה תביעות, פתחה תיק הוצאה לפועל – אך הצליחה לגבות רק 2%. כעבור 12 שנה נחתמה פשרה עם המועצה: היא תעביר 2.2 מיליון שקל, ומנורה תוותר על היתרה.

לאחר החתימה על הפשרה, פנו המועצה ומנורה יחד לבית הדין לעבודה וביקשו לתת לפשרה תוקף של פסק דין. הן גם ביקשו שהשופטים יוסיפו כי "הפיגור בתשלום לא נגרם עקב רשלנות מנורה". בית הדין הסכים מבלי שיחקור מעבר למופלא ממנו. בכך העניק לכאורה לשתיהן מעין הגנה מפני תביעות עתידיות מצד העובדים.

אלא שגם לאחר מתן פסק הדין ותשלום הפשרה על ידי המועצה, לא יידעה מנורה את העובדים על החוב או על הפשרה. במקום זאת, היא שינתה בדוחות הפנסיה את תאריכי ההפקדות הרלוונטיות מהתאריכים המקוריים למועד בו שולמה הפשרה, 12 שנה לאחר מכן. שינוי זה הביא למחיקת כל התשואות שנרשמו לזכות העובדים במהלך התקופה. מדובר בפגיעה כלכלית קשה – שבוצעה בשקט, מאחורי גבם של העובדים.

השופטת רויטל טרנר הזכירה לאנשי מנורה כי מתוקף תפקידם כנאמנים בקרנות הפנסיה מוטלת עליהם החובה לנקוט בצעדים נמרצים כדי לגבות מהמעביד את כספי ההפרשות לפנסיה. אחרת, לפי סעיף 19א לחוק הגנת השכר, סכום שהמועצה חייבת לקרן הפנסיה, רואים אותו כאילו שולם לקרן במועדו.

נציגי מנורה ניסו להיאחז בפסק הדין של בית הדין לעבודה שנתן תוקף של מערכת המשפט להסכם הפשרה שנחתם בין מנורה למועצת עילוט. הנה, אמרו לשופטת טרנר, בית הדין פטר אותנו מאחריות כאשר נענה לבקשתנו ורשם בפסק הדין כי "הפיגור שחל בגביית החוב מצד מנורה לא חל עקב רשלנותה של מנורה, אלא עקב נסיבות אחרות המצדיקות את מנורה".

קביעת בית הדין לעבודה אינה פוטרת את מנורה במקרה זה, פסקה השופטת טרנר. ארשיד עצמו לא היה צד להליכים המשפטיים בין מנורה למועצה, ומנורה גם לא הודיעה לו על נקיטת ההליכים ועל משמעות הסכם הפשרה שעתיד לפגוע בזכויותיו. הרישומים הכוזבים של מנורה בדוחות השנתיים ושל המועצה בתלושי השכר, גרמו לכך שהוא לא יכול היה להיות מודע לעצם החוב לאורך השנים. רק כאשר הופחת הסכום בדוח השנתי שלאחר הסכם הפשרה, נודע לו לראשונה על הפגיעה בזכויותיו.

בסופו של יום, הורתה השופטת טרנר למנורה להשיב לארשיד את מלוא הכספים שנגרעו מחשבונו באופן בלתי חוקי.

המקרה של ארשיד הוא תמרור אזהרה לכל ציבור החוסכים לפנסיה. הוא מדגיש את החשיבות שבמעקב אישי אחר הדוחות, בדיקת התשואות וההפקדות, ובעיקר, את הצורך להיות ערניים לשינויים פתאומיים ביתרות. למרבה הצער, המסקנה המצטיירת מהפרשה ברורה: אין לסמוך בעיניים עצומות על גופי הביטוח שישמרו על זכויותינו ועל כספי הפנסיה שלנו. גם לא ברור כיצד השופטים שנתנו תוקף להסכם הפשרה, חתמו על הפיסקה שלכאורה נותנת למנורה ולמועצה חסינות מפני תביעות העובדים- העמיתים בקרן, שהולכו שולל במשך שנים.

הערה: פסק הדין של השופטת רויטל טרנר אושר במלואו על ידי בית הדין הארצי לעבודה (ראה עע (ארצי) 60628-05-25 מועצה מקומית עילוט - מנורה מבטחים פנסיה בע"מ)