העליון במסר לתאגידי הביטוח: תערערו ותקבלו פטור מדמי פיגורים על חובכם למבוטח

ילד בן 7 נפגע בתאונת דרכים מאוטובוס. הילד נחבל קשות בראשו. האוטובוס היה מבוטח בביטוח חובה בחברת איילון. למומחים הרפואיים שטיפלו בילד לא היה ספק כי הילד סבל ויסבול עד סוף ימיו ממגבלות פיזיות ונפשיות שגרמה לו חבלת הראש. למרות זאת, הגיעו מסלקי התביעות באיילון למסקנה כי פיצויים בסך 100 אלף שקל די בהם כדי לפצות את הילד.

הורי הילד פנו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. המחלוקת הונחה על שולחנה של השופטת המחוזית עירית כהן. מדובר בשופטת מנוסה, מוערכת, מומחית בתחום הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. נציגי איילון חזרו וטענו בפניה בלהט כי יותר מנזיד עדשים שאיילון הציעה להורי הילד, לא מגיע לו דבר. השופטת כהן נאלצה לקיים משפט כהלכתו, לשמוע עדים ומומחים רפואיים, חקירות נגדיות דקדקניות וסיכומים נרחבים. לבסוף קבעה כי הילד סובל מנכות תפקודית של 60 אחוז ופסקה לו 1.9 מיליון שקל.

חשוב לומר כי אין בסכום שהשופטת כהן פסקה, כדי לספק את צרכיו של ילד עם מגבלות שכאלה עד לתום חייו. אולם לא השופטת כהן אחראית לכך. האחראים הם הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. הכנסת והממשלה הגבילו עד מאוד בחוק ובתקנות את גובה הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים. בית המשפט העליון, בשנים האחרונות, בדרך של פרשנות נגד האדם הנזקק, צמצם עוד יותר את סכומי הפיצויים הנפסקים.

והנה בימים אלה, במשפטו של הילד הנכה בן השבע, יצאה מלפני בית המשפט העליון החלטה שמאפשרת לתאגידי הביטוח להאריך ולהוסיף על סבלם של נפגעי תאונות הדרכים בדרכם למימוש זכויותיהם.

חברת הביטוח איילון לא כיבדה את פסק דינה של השופטת עירית כהן. היא הואילה בטובה לשלם לילד רק 5 אחוז (100 אלף שקל) מתוך 1.9 מיליון שקל שנפסקו נגדה והגישה ערעור עם בקשה לעיכוב ביצוע תשלום יתרת 1.8 מיליון השקלים עד למתן פסק הדין בערעור.

הבקשה הובאה בפני השופטת רות רונן בבית המשפט העליון.

אכן, הודתה השופטת רונן, נקודת המוצא היא שאין בעצם הגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. זה הכלל. כך קובעות במפורש תקנות סדר הדין האזרחי. אולם יש גם יוצא מן הכלל: לשופט הסמכות לעכב את ביצוע פסק הדין. לשם כך על המערער להוכיח שאם יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות חזרה את הסכום ששילם. ועוד עליו להוכיח כי סיכויי הערעור שלו טובים.

אולם, קובעת השופטת רות רונן, כאשר מדובר בתאגיד ביטוח שחייב לשלם פיצויים לנכה, היוצא מן הכלל הופך לכלל. זאת כי קיימת הנחה שכל אדם פרטי יתקשה להשיב סכום כספי גבוה ולכן גם אין טעם שהשופט יבדוק אם יש סיכויים לערעור. כאן הגשת הערעור על ידי חברת הביטוח, היא כשלעצמה, מצדיקה את עיכוב הביצוע גם אם אין סיכויים לערעור.

בסופו של דיון, אישרה השופטת רות רונן לאיילון לעכב בקופתה 82 אחוז מסכום פסק הדין.

למרבה הצער, השופטת רות רונן, לא לקחה בחשבון עובדה נוספת. עיכוב ביצוע פסק דין כספי נותן פרס לתאגיד הביטוח וגורם עוול לאדם הנזקק. בתום כל שנות הערעור, אם תאגיד הביטוח יפסיד בערעור, הנכה יקבל מתאגיד הביטוח את כספו המעוכב כשהוא משוערך בלבד. הא ותו לא. עיכוב הביצוע פוטר את תאגיד הביטוח מתשלום דמי פיגורים עבור כל השנים בהן הסכום עוכב. הלכה למעשה, צו עיכוב הביצוע על ידי בית המשפט נותן לחברת הביטוח פטור מתשלום דמי פיגורים היכול במקרים רבים להגיע לרבע ויותר מסכום הפיצויים.

השופטת רות רונן יכולה הייתה להתגבר על עוול זה, באמצעות סמכותה להציב תנאים למתן עיכוב ביצוע. אילו היה נכתב בהחלטת עיכוב הביצוע התנאי שאם איילון תפסיד בערעור יהיה עליה לשלם את הסכום המעוכב בתוספת דמי פיגורים, רבים מערעורי תאגידי הביטוח לא היו מוגשים מלכתחילה וכך היה נחסך גם זמנו היקר של בית המשפט לדון בערעורי סרק.

המסר שיוצא מהחלטת בית המשפט העליון הוא מטריד: לתאגידי הביטוח אין מה להפסיד אם יערערו על כל פסק דין שיחייב אותם לשלם פיצויים לאדם הנזקק. רק להרוויח. אם עד היום השופטים בדקו אם יש בכלל סיכוי לערעור, בעתיד השופטים כבר לא יצטרכו לטרוח לבדוק שמא יש בכלל סיכוי לערעור. ברגע שיוגש ערעור, תעוכב חובתו של תאגיד הביטוח לשלם את סכום הפיצויים עד למתן פסק הדין בעליון. כך ייהנו תאגידי הביטוח מהתשואות שיעשו כספי הפיצויים במהלך שנות הדיונים בערעור, מבלי לדאוג שמא אם יפסידו בערעור יצטרכו לשלם לאדם הנזקק דמי פיגורים על הפיצויים שעוכבו, גם אם יעברו שנים רבות עד להכרעה בערעור.

מסר זה ייקלט כמובן מיד בתאגידי הביטוח, שהחמלה כלפי האדם הנזקק אינה חלק מהתוכנית העסקית שלהם. מתנה זו שמעניק להם בית המשפט העליון תסייע להם ללחוץ יותר על הנפגעים לוותר על חלקים ניכרים מהפיצויים שנפסקים לטובתם כדי לא להזדקן בין כותלי בית המשפט.