זעקת הקוזאק הנגזל: איילון התלוננה כי שופט איים עליה להתפשר

רכב הסעות של חברת מוני סיטון נפגע מרכב נהוג בידי מבוטח בחברת איילון. מוני סיטון דרשה מאיילון כי תכסה את נזקי רכבה. איילון סירבה, למרות שהנזק הסתכם ב- 10,000 שקל בלבד. מוני סיטון פנתה לבית משפט השלום בתל אביב בתביעה נגד איילון והמבוטח שלה.

התביעה הונחה על שולחנו של השופט אלישי בן יצחק. איילון מינתה עורכת דין שתייצג גם את איילון וגם את המבוטח מפני התביעה.

במשך שנתיים, הכחישה איילון כי הרכב המבוטח אצלה פגע ברכב ההסעות. בתום שתי שנות דיונים, גילה השופט לתדהמתו כי חוקר מטעם איילון קבע שהרכב המבוטח באיילון כן פגע ברכב ההסעות. אלא שאז ביקשה באת כוח איילון לדחות את המשפט בגלל אירוע פלילי אליו נחשפה. השופט נענה לבקשה.

מיד עם התאוששות באת כוח איילון, חזרו הדיונים. אלא שאז ביקשה נציגת איילון להתפטר מייצוג מבוטח איילון "מהטעם של ניגוד אינטרסים בין המבוטח לאיילון" ולהמשיך לייצג את איילון בלבד. כמובן שמתן היתר כזה היה גורר אחריו דחייה נוספת של חודשים ארוכים, כדי שמבוטח איילון ימצא עורך דין שייצג אותו גם מול תביעת מוני סיטון וגם מול ניסיון איילון לחמוק מכיבוד הכיסוי הביטוחי.

השופט בן יצחק הביע את מורת רוחו מהתנהלות איילון והסביר לה כי אין כל היגיון כלכלי בהמשך ההתדיינות. עד היום, הזכיר לה, נפסקו נגד איילון הוצאות על התנהלותה. אם יידחה הדיון פעם נוספת יושתו עליה הוצאות נוספות. ההוצאות שנפסקו וייפסקו יהפכו את המשך ההתדיינות ללא כדאי מבחינה כלכלית. לכן המליץ לאיילון ולבעלת רכב ההסעות להגיע לפשרה שתייתר את הדיון בתיק ותחסוך בהוצאות.

זמן מה לאחר מכן, הוכנסה ללשכתו של השופט הודעה מטעם איילון בצירוף הסכם פשרה חתום בידי כל הצדדים. איילון ביקשה שהשופט ייתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. לשופט רווח. הקץ לסכסוך על זוטי דברים. סוף סוף חברת ביטוח עם הגיון כלכלי. אלא לפתע צדה את עיניו תוספת שאיילון הוסיפה להודעה. בתוספת ביקשה איילון להביא לידיעת השופט כי היא חתמה על הסכם הפשרה שלא מתוך "רצון חופשי אלא מחוסר ברירה, ומתוך אילוץ שנובע מהאיום של השופט בהטלת הוצאות".

השופט בן יצחק לא התייאש, הוא הוציא מתחת ידיו החלטה על פני 16 עמודים בניסיון לשכנע את איילון לחזור בה מהטענה לפיה חתמה על הסכם הפשרה "מחוסר ברירה, אילוץ ואיום מצד השופט".

השימוש במונח 'איומים' כלפי שופט בטעות יסודו ויש להימנע מלהשמיעו בהיכל הצדק, הסביר השופט. השופט הוא אובייקטיבי נטול דעה וכל תכליתו לחתור אל אופק הצדק. לעיתים נדמה שכל הערכה או אזהרה של השופט נתפסים 'כאיום' על הצדדים - ולא היא. תפקידו של השופט דומה לזה של רופא. כמו שרופא נאלץ לא פעם להכאיב לחולה כדי להבריאו, כך גם עשיית צדק יכולה להכאיב לבעל דין. אך כמו שרופא אינו מבקש להכאיב כך גם שופט אינו מבקש להכאיב.

בעניין זה, הסביר השופט, יש ללמוד משלמה המלך. אדם חכם, אמר המלך, מבין שלא את הכל הוא יודע ולא תמיד דרכו ובחירתו נכונות הן. לכן על אדם הפוקד את היכל המשפט לעשות אוזנו כאפרכסת, לפתוח ליבו ולהקשיב לדברי השופט שרואה את הדברים בצורה אובייקטיבית ומבקש לנווט את הדיון אל התוצאה הצודקת.

מכאן עבר השופט לבדיחה שכתב השופט המנוח מישאל חשין על טיבה של הפשרה: אשה אמרה לבעלה שבנעליים בעלות עקב גבוה היא עלולה לשבור את הרגל ואילו נעליים בעלות עקב נמוך אינן מודרניות. אמר לה הבעל: קני זוג נעליים, אחת שיש לה עקב גבוה ושנייה שיש לה עקב נמוך. אמרה לו: אהיה צולעת. הסביר לה: מה אפשר לעשות, זוהי פשרה, וכל פשרה צולעת.

לבסוף הבהיר השופט לאיילון שחס ושלום לא תרגיש כי הוא איים עליה. "כל אשר ביקש בית המשפט לעשות הוא לשקף לאיילון שבשים לב לאופן התנהלותה הרי שההוצאות יהיו גבוהות מגובה התיק. מצב זה של שיקוף אותנטי של המציאות אינו בבחינת איום ואין בו כדי לרפות את ידיו של אף צד, נהפוך הוא".

בסיומם של 16 עמודי החלטתו, ביקש השופט בן יצחק כי איילון תקרא אותה ותודיע לו "האם היא עומדת על זכותה להמשך ניהול ההליך על כל המשתמע והנגזר מניהול הליך שחורג מפרופורציות סבירות, או לחילופין שתעדכן את בית המשפט אם היא מקבלת את הפשרה בנפש חפצה ובשום שכל ומתוך גמירות דעת תוך שהיא מתכללת את כלל השיקולים הרלוונטיים".

לעניות דעתי, טוב היה עושה השופט, במיוחד בתיק כה פשוט, לו היה שומע עדים, כותב פסק דין ומטיל על איילון הוצאות לדוגמא על מנת שלא יתישו יותר את השופטים, המבוטחים והנפגעים על זוטי דברים.