קטין נפגע מרשלנות המעסיק. הראל התחמקה מתשלום

לפני 54 שנה, נתן בית המשפט העליון את אחד מפסקי הדין המזעזעים ביותר בתחום הביטוח.

יצחק ורעייתו השתתפו בחגיגת בר-מצווה. כמנהג היהודים במסיבות אלה, שימח יצחק את ליבו ביין. בסיום החגיגה, התנגדה רעייתו שינהג ברכב. אם שותים לא נוהגים - בשביל זה יש חברים, כך סברה אשתו כבר אז, עוד לפני עידן הקופירייטרים. בני הזוג חזרו לביתם במכונית נהוגה בידי חבר שלא שתה כל יין. בדרך ארעה תאונה קשה. יצחק נהרג בתאונה.

לבנו עמך ועם שלושת היתומים, אמרה חברת הביטוח לאלמנה, אבל בפוליסה קיים חריג הקובע כי אין כיסוי לתאונה "שאונתה בשעה שהמבוטח היה נתון להשפעת משקאות משכרים". אמנם בעלי שתה יין באירוע בר המצווה, השיבה האלמנה, אבל לא הוא נהג ברכב. גם חוקר מקרי המוות, שמינתה מערכת המשפט כנהוג אז, קבע שהמשקאות לא תרמו כהוא זה למות בעלי.

זה נכון, הודתה חברת הביטוח, אבל על פי לשון החריג, די בכך שהמבוטח היה תחת השפעת משקאות משכרים בעת התאונה, גם אם המשקאות לא גרמו מאומה לקרות התאונה ולמות המבוטח.

המחלוקת בין האלמנה לחברת הביטוח הגיעה עד לבית המשפט העליון.

המנוח, פתח השופט חיים כהן המנוח ואמר, ביקש להבטיח את משפחתו, רכש ביטוח ושילם לחברת הביטוח את הפרמיה שנדרש לשלם. אולם אם השלה את עצמו באשליה תמימה שבכך הבטיח את עתיד אלמנתו ויתומיו בעת מותו, אין זאת כי לא העריך אל נכון את כל "ההוראות, התנאים וההגבלות" השורצים בפוליסה באותיות זעירות. וכך יוצאת האלמנה עם ידה על ראשה, והפוליסה שבידיה ערכה כקליפת השום.

אולם לאחר שהרעים בקולו על העוול, שכח השופט כהן את כעסו על חברות הביטוח השותלות תנאים שוללי כיסוי באותיות הקטנות. הוא פסק כי אין מנוס מלשלול מהאלמנה ומשלושת היתומים את תגמולי הביטוח. נוסח החריג הוא חזות הכל, קבע השופט כהן, גם אם הוא מקומם וחסר היגיון. אם נוסח החריג לא דורש קשר סיבתי בין השתייה לתאונה, די בכך שהתאונה אירעה "בשעה" שיין זרם בעורקי המבוטח כדי לשלול ממנו כל פיצוי. ספוג צער, כך העיד השופט כהן על עצמו, הוא "נאלץ" לדחות את האלמנה בלא כלום ואף לחייב אותה בהוצאות המשפט.

28 שנה לאחר אותו פסק דין, נחקק חוק חוזה הביטוח. החוק הגביל את כוחם של תאגידי הביטוח לנסח את הפוליסות כראות עיניהם. כיום לפי החוק, מבוטח שהפר תנאי בפוליסה, עדיין זכאי לתגמולי ביטוח אם מקרה הביטוח לא קרה בגלל הפרת התנאי. אך למרבה הצער, יש שופטים, אפילו בבית המשפט העליון, שמתעלמים או עוקפים דרישה זו של קשר סיבתי. כך למשל קבעו רוב שופטי העליון בפרשת פיקאלי, כי ביטוח עם חריג של נהג צעיר, אינו תקף אפילו הרכב נפגע שלא באשמתו של הנהג הצעיר. למשל כאשר הרכב המבוטח עמד בצומת ורכב נכנס בו מאחור. לכן תאגידי הביטוח ממשיכים כל הזמן לדחות תביעות אפילו שמקרה הביטוח לא ארע כלל בגלל הפרת תנאי בפוליסה.

כך נהגה גם חברת הראל, במקרה שנדון בימים אלה בבית משפט השלום בחיפה, בפני השופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס. קטין בן 15 וחצי הועסק במפעל לשחיטת עופות. הקטין נפגע בתאונת עבודה. התאונה נגרמה אך ורק בגלל רשלנות המעסיק. גילו הצעיר של הקטין לא השפיע כהוא זה על קרות התאונה. למרות זאת, סירבה חברת הראל, מבטחת חבות המעבידים של המעסיק, לשלם את הפיצויים שנפסקו לקטין.

הראל הפנתה את השופטת ג'ובראן מורקוס לחריג בפוליסה הקובע כי היא לא אחראית ל"חבות כלשהי בגין עובד המועסק בניגוד להוראות החוק והתקנות בדבר העסקת נוער".

נכון, הודתה השופטת, הקטין הועסק בניגוד לחוק הנוער ותקנותיו. אך לא כל הפרה של העסקת קטין, שוללת אוטומטית את הכיסוי הביטוחי. חריג בפוליסה, יש לפרש בצמצום, תוך מתן עדיפות לפרשנות המעניקה כיסוי ביטוחי, על פני פרשנות השוללת את הכיסוי הביטוחי.

במקרה זה, קבעה השופטת, לגילו של הקטין לא היה כל קשר לאופן התרחשות התאונה. התאונה אירעה בגלל רשלנות המעסיק, שהותיר במפעל רמפה לא תקינה חסרת מיגון.

הראל המשיכה להתעקש. כעת טענה כי הכרה בכיסוי הביטוחי של המעסיק יש בה משום מסר שלילי בהענקת כיסוי ביטוחי להעסקת קטינים בניגוד לחוק.

אכן הבהירה השופטת, החוק קובע סנקציה פלילית במקרה של הפרת הוראות חוק הנוער. אולם המלחמה בתופעה פסולה זו של עבודת נוער בניגוד לתנאי החוק, חייבת להיעשות על ידי רשויות האכיפה, לא על ידי חברות הביטוח. הפוליסה היא חוזה פרטי בין חברת הביטוח למבוטח. אין מקום להילחם בתופעות פסולות באמצעות שלילת הכיסוי הביטוחי.