הראל מכרה לנהג חדש פוליסה של נהג ותיק. כשעבר תאונה - התנערה ממנו

חיים, אברך בן 26, נהג ברכבו. לפתע הבחין כי הוא מתקרב לרכב שלפניו. הוא ניסה לבלום, ללא הועיל. רכבו פגע ברכב שלפניו, שנדחף לתוך רכב אחר וחיים מצא עצמו אחראי לתאונת שרשרת.

למזלו, כך סבר לתומו, הוא ביטח את נהיגתו בחברת הביטוח הראל. כמו רבים מהמבוטחים בישראל, הוא חי באשליה מתוקה: על כל צרה שלא תבוא, רכשתי פוליסה, שילמתי פרמיה, אני מכוסה. אבל האשליה הזו התפוגגה אצל חיים בדיוק ברגע שבו הפוליסה הייתה אמורה להגשים את מטרתה - בקרות התאונה.

אולם כאשר פנה חיים להראל, הפנו אותו מסלקי התביעות לאותיות הקטנות בפוליסה. שם היה רשום כי ברכב רשאי לנהוג המבוטח ובני אדם נוספים בגיל 26 ומעלה עם ותק נהיגה מעל 24 חודשים. אתה אמנם בן 26, הסבירו לו, אך כשרכשת את הפוליסה לא היה לך ותק נהיגה מעל 24 חודשים. רק של חודש אחד.

חיים לא ויתר. הוא פנה לבית משפט השלום בקריית גת. השופט עידו כפכפי הקשיב לתמליל שיחת מכירת הפוליסה. בשיחה, שמע את חיים מבקש לרכוש כיסוי ביטוחי לרכב ישן שרכש לאחרונה והבהיר כי הוא מתכוון לנהוג ברכב. הוא לא נשאל מה ותק הנהיגה שלו. נושא הגיל עלה רק כשביקש לברר את האפשרות שנהגים נוספים ינהגו ברכב. נמסר לו שרק אם הנהגים הנוספים יהיו בעלי ותק של פחות משנתיים הוא יידרש לשלם פרמיה נוספת.

בעדותו בבית המשפט הסביר חיים כי הוא לא העלה על דעתו שהוא עצמו, כמי שעשה את הביטוח, אינו מבוטח בפוליסה. זה לא סביר שירכוש ביטוח עבור הרכב שלו אך לא יוכל לנהוג ברכב בעצמו. הוא גם הצהיר שלא היה עולה על דעתו להסתיר ענין זה בשביל לחסוך בפרמיה.

השופט עידו כפכפי הגיע למסקנה ברורה: "התרשמתי מאברך צעיר אשר הבנתו בתחום הביטוח מוגבלת מאוד, במיוחד למי שלראשונה היה בבעלותו רכב ורכש פעם ראשונה כיסוי ביטוחי. המבוטח התנהל באופן שקוף ויסודי, בירר על גיל הנהגים הרשאים לנהוג ואין לי ספק כי לא התכוון להסתיר את מועד הוצאת הרישיון מטעמו. אין חולק כי חיים לא נשאל כלל בדבר מועד הוצאת הרישיון מטעמו".

נציגי הראל המשיכו להתעקש. מדובר במבוטח רמאי. הוא היה צריך לגלות ביוזמתו מהו ותק הרישיון שלו. השופט כפכפי השיב כי בהתאם להוראות חוק חוזה הביטוח, מאחר וחיים לא נשאל על מועד הוצאת הרישיון, לא הייתה מוטלת עליו כל חובה למסור מיוזמתו מידע זה ואין יסוד לטענת הראל כי הסתיר עניין זה בכוונת מרמה.

השופט כפכפי הזכיר לנציגי הראל את עקרון הציפיות הסבירות של המבוטח: חיים רכש פוליסה לעצמו. לאחר שהבהיר שהוא הנהג ועמד בדרישת הגיל של 26, הייתה לו ציפיות סבירה שהוא מכוסה. אין יסוד להניח כי בחר במודע לרכוש פוליסת ביטוח שלא מעניקה לו כיסוי ביטוחי.

השופט כפכפי הוסיף שגם הכלל הקובע כי תנאי בפוליסה הניתן לפירושים שונים יפורש כנגד חברת הביטוח, פועל נגד הראל. מעיון בפוליסה עולה כי התנאי שהנוהג ברכב יהיה עם ותק נהיגה מעל 24 חודשים יכול להתפרש בהחלט כתנאי שחל רק כלפי הנהגים הנוספים ולא כלפי המבוטח.

בסופו של יום, חייב השופט עידו כפכפי את הראל לשלם לחיים את מלוא הנזק, בתוספת הוצאות משפט בסך עשרת אלפים שקל. אלא שהמקרה של חיים הוא רק סיפור אחד מיני רבים. השיטה של חברות הביטוח חוזרת שוב ושוב: בעת ההצטרפות, חברת הביטוח מעסיקה מוקדנים לא מקצועיים, שאינם שואלים שאלות מהותיות שהחוק דורש לשאול. כאשר קורה מקרה הביטוח, החברות טוענות להסתרה או למרמה. זאת כאשר גם החוק, הפסיקה וההיגיון הבריא מובילים לאותה מסקנה והיא כי לא ניתן להטיל על מבוטח חובה לגלות את מה שלא נשאל ולא ניתן לשלול ממנו כיסוי ביטוחי בטענה שלא היה מודע לתנאי שלא הוסבר לו ולא נשאל לגביו.

אז מדוע חברות הביטוח ממשיכות באותה תבנית פעולה שוב ושוב? האם לא הפנימו את ההלכה הפסוקה? או שמא זו בדיוק האסטרטגיה – לנסות שוב, לקוות שברוב המקרים המבוטח יירתע, ירים ידיים, או ייכנע להסדר מופחת?

כך או כך, הוצאות משפט מינוריות לא ישנו את כללי המשחק של חברות הביטוח.