חברות הביטוח מתעללות במבוטחים בשיטת מצליח והעליון עומד מנגד

גלעד רכש דירה באשדוד והשכיר אותה. יום אחד פרצה שריפה בדירה. הדירה הייתה מבוטחת בחברת איילון. אולם איילון סירבה לשלם לגלעד את תגמולי הביטוח בטענה ששוכר הדירה שרף אותה במזיד כדי לצער את בת זוגו.

בבית משפט השלום ברמלה התברר כי לטענות איילון אין כל שחר. לא הייתה בידיה כל ראיה לכך שהשוכר הצית את הדירה. ממילא, הוסיף השופט זכריה ימיני, הפוליסה הייתה מכסה את השריפה, גם אם השוכר היה מצית את הדירה ואפילו במזיד. השופט זכריה ימיני פסק לפיכך כי איילון חייבת לשלם לגלעד את מלוא תגמולי הביטוח. אולם השופט לא הסתפק בכך. מהעדויות שהובאו בפניו, עלה שאיילון עשתה שימוש בנימוקי דחייה ללא בסיס, מעוררי תמיהה וגרמה להארכת ההליך המשפטי. על סמך כל אלה, קבע השופט ימיני כי איילון פעלה שלא בתום לב. כמצוות סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, הטיל עליה השופט את הסנקציה של ריבית מיוחדת: תשלום תגמולי הביטוח בתוספת של ריבית בשיעור של פי 7 מהריבית החוקית.

איילון ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. השופט רמי חיימוביץ אישר את פסק דינו של השופט ימיני בכל הנוגע לחובת איילון לפצות את גלעד עבור נזקי השריפה בדירה. לעומת זאת ביטל את החיוב בריבית מיוחדת.

כדי להבין את הרקע לחובה שחלה על השופטים להטיל על חברות הביטוח את הסנקציה של ריבית מיוחדת במקרה של דחיית תביעה ללא בסיס, נעשה אתנחתא קלה.

בין חברות הביטוח לבין המבוטח קיימים פערי כוחות אימתניים. שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין המנוח, הטיב לתאר אותם בלשונו הציורית: "זו מן הנפילים והוא מקטני ארץ וקטני ארץ, חכמים ומחוכמים ככל שיהיו אין בכוחם לעמוד כנגד הנפילים". חוק חוזה הביטוח בא לעולם במטרה לאזן בין פערי כוחות אלה. בתחומי ביטוח רבים אף הצליח. תחום אחד נשתכח מלב יוצרי החוק. התחום שבו מפעילה חברת הביטוח את יכולתה לדחות תביעה בנימוקי סרק. כך למשל, מבוטח שנזקק לתרופה מצילת חיים. אם חברת הביטוח תדחה את תביעתו, הוא ייאלץ לפנות לבית המשפט ועד שיינתן פסק דין המקנה לו את התרופה, הוא עלול חס ושלום ללכת לעולמו.

כדי למנוע מצב אכזרי זה, תיקנה הכנסת את חוק חוזה הביטוח והוסיפה את סעיף 28א המאפשר לשופטים להטיל על חברת ביטוח סנקציה של ריבית מיוחדת כאשר חברת הביטוח יוצרת מחלוקת שלא בתום לב. זה התנאי היחיד להטלת ריבית מיוחדת: "מחלוקת שלא בתום לב". אלא שלמרבה הצער, תיקון חשוב זה רוּקן מתוכן על ידי השופטים. שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה בפרשת ר.ד. משקאות, פסקה כי הריבית המיוחדת נושאת אופי של סנקציה עונשית ולכן יש לנקוט "הקפדה יתירה" ולהטיל אותה על חברות הביטוח רק ב"מקרים מיוחדים ונדירים". מאז, שופטים רבים נתלו באמירתה ונמנעו משימוש בסנקציה של הריבית המיוחדת.

כדי להתגבר על ריקון סנקציית הריבית המיוחדת מתוכן, בוצעו שלושה תיקונים לסעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח. כיום, בביטוחים אישיים כמו ביטוחי דירות וביטוחים סיעודיים, הטלת סנקציית הריבית המיוחדת, במקרה של דחיית תביעה בחוסר תום לב, אינה נתונה יותר לשיקול דעת השופטים, הם חייבים להטיל סנקציה זו. למרות זאת השופטים ממשיכים להיתלות באמירתה של השופטת פרוקצ'יה.

גם השופט רמי חיימוביץ נתלה בדבריה של השופטת פרוקצ'יה, כאשר ביטל את הריבית המיוחדת שהוטלה על איילון. גלעד לא ויתר ופנה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (כך נדרש בכל מקרה של רצון לערער על פסק דין מחוזי שניתן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום). הבקשה הונחה על שולחנו של השופט יחיאל כשר.

צודק המבוטח, הודה השופט יחיאל כשר, כי מטרת הסנקציה של ריבית מיוחדת היא למנוע תופעה שזכתה לכינוי שיטת מצליח, שבה חברת הביטוח מסרבת לשלם, בלא כל עילה של ממש, מתוך תקווה שהמבוטח, המצוי בעמדת נחיתות מובהקת, יתייאש ויוותר על תביעתו או שיהיה מוכן לקבל תשלום חלקי, כפשרה, בלא הצדקה לכך.

המבוטח צודק גם בטענתו כי התיקונים שבוצעו בסעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח נעשו מתוך מגמה ברורה לחזק את ההגנה על המבוטחים על ידי עידוד בתי המשפט להרחיב את השימוש בסנקציית הריבית המיוחדת כדי להרתיע את חברות הביטוח ולאזן את פערי הכוחות בינן לבין המבוטח.

גם לדעתו, הוסיף השופט כשר, אמירת השופטת אילה פרוצ'יה כי יש להטיל את הסנקציה של ריבית מיוחדת רק במקרים נדירים וחריגים אינה מהווה פירוש נכון של סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח.

עד כאן הכל טוב ויפה. לכאורה תקווה שבית המשפט העליון עומד גם הוא להתגייס, כמו המחוקקים, להגנת האזרח הפשוט. אלא שכאן עשה השופט יחיאל כשר פיתול בגישתו. השופט חיימוביץ קבע כי התנהלות איילון כלפי גלעד הייתה תמת לב והשופט כשר לא יכול להתערב בקביעה זו כי מדובר בקביעה עובדתית ובית המשפט העליון כערכאת ערעור לא יכול להתערב בקביעות עובדתיות. אלא שכאן התערבבו היוצרות. נכון שבית המשפט העליון כערכאת ערעור אינו יכול להתערב בקביעת עובדות על ידי ערכאה מבררת. הטעם לכך הוא שערכאת ערעור אינה שומעת עדים ולשופט אין יכולת להתרשם מאותות האמת או השקר שהם משדרים. אבל השופט חיימוביץ לא ישב בדין כערכאה מבררת אלא הוא עצמו היה ערכאת ערעור. לכן אסור היה לשופט חיימוביץ לקבוע עובדות שונות מאלה שקבע השופט ימיני כערכאה מבררת.

לא בכדי קבע נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר המנוח בפרשת ישר, כי הטלת ריבית מיוחדת מסורה לשיקול-דעתה של הערכאה המבררת. במקרה זה, השופט זכריה ימיני הוא הערכאה המבררת. הוא ולא השופט חיימוביץ התרשם מהעדים במשפט. לכן קביעתו העובדתית שאיילון נהגה בחוסר תום לב היא הקובעת ולא קביעתו של השופט חיימוביץ. כמה חבל שבית המשפט העליון החמיץ שוב את ההזדמנות להצטרף אל המחוקקים במלחמתם בשיטת מצליח שמעבירה את הציבור מדי יום ביומו שבעה מדורי גיהינום.