ביהמ"ש לווישור: הביטוח מכסה גניבה גם כאשר המבוטח הותיר את מפתח הרכב על הגלגל

בנו של דניאל הוא סטודנט הלומד מעבר לקו הירוק. יום אחד נסע ברכבו של אביו, למוסד בו למד. הבן נהג בכביש 5 לכיוון מזרח. לאחר שעבר את מחסום כפר קאסם, החל לפתע מנוע הרכב לקרטע ולרעוד.

הבן חשש שייגרם נזק למנוע. הוא עצר בשול הדרך, כיבה את המנוע, ניסה להתניעו מחדש, אך ללא הועיל. הבן דיווח על התקלה לאמו, וזו פעלה בהתאם להוראות פוליסת ביטוח הרכב בחברת ווישור. היא יצרה קשר עם חברת הגרירה. נציגה הבטיח כי הגרר יגיע תוך כעשרים דקות. חלפה שעה והגרר לא הגיע. יגיע בעוד כשעה, הבטיחו בחברת הגרירה. הבן הביע חשש להישאר זמן כה ממושך מעבר לקו הירוק, חשוף בשול הכביש הראשי והסואן. נציג החברה הציע כי ינעל את הרכב וישאיר את המפתח מוסתר על הגלגל הקדמי. הבן נהג כהצעתו, מסר לנציג את הקוד הסודי לקודן של הרכב וביקש מחבר שיבוא לאסוף אותו.

כאן הסיפור מסתבך. כשהגיע הגרר למקום, הרכב כבר לא היה שם. דניאל דיווח מיד לחברת ווישור על גניבת הרכב ודרש את תגמולי הביטוח.

מסלקי התביעות בווישור דחו את דרישת דניאל. הם נימקו את הדחייה בכך שהבן פעל בניגוד לסעיף בפוליסה הקובע כי "השארת מפתח הרכב, ברכב שאינו מאויש, עלולה לשלול את הכיסוי הביטוחי במקרה של גניבת הרכב". אכן, ניסה דניאל לדבר על ליבם, הבן השאיר את מפתח הרכב על הגלגל, אבל גם אם הגנב היה מוצא את המפתח, הוא לא יכול היה להתניע באמצעותו את הרכב ולגנוב אותו, כי מנוע הרכב היה מושבת. מעבר לזה, ברכב קיים קודן הדורש הכנסת קוד סודי כתנאי להתנעת הרכב. לכן, גם אם היה בידי הגנב מפתח הרכב וגם אם המנוע היה תקין, הוא לא יכול היה להתניע אותו ולגנוב אותו ללא הקוד הסודי.

דבריו של דניאל נפלו על אוזניים ערלות. לגישת ווישור, ענו מסלקי התביעות, הפרת האיסור להשאיר מפתח ברכב לא מאויש, היא לבדה, שוללת את הכיסוי הביטוחי גם אם הפרת האיסור לא סייעה לגניבה.

כפי שנראה מיד, חוק חוזה הביטוח, אוסר על חברת ביטוח לדחות תביעת מבוטח כאשר אי הפעלת אמצעי מיגון ברכב לא השפיעה על גניבת הרכב. למרות זאת התעקשו מסלקי התביעות של ווישור לא לשלם את שווי הרכב. אולי חשבו שדניאל לא יפנה לבית המשפט. אולי קיוו כי על כס השיפוט ישב שופט שמתוך השקפתו ימצא דרך לרוקן את חוק חוזה הביטוח מתוכן, כפי שקרה בפרשת פיקאלי. שם, שופטי הרוב בבית המשפט העליון מצאו דרך לעקוף את הוראות החוק ושופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז, שהייתה בדעת מיעוט, קבעה כי "גישת שופטי הרוב כרוכה בפגיעה קשה בזכויות המבוטחים - צרכני שוק הביטוח".

מכל מקום, תקוותם של נציגי ווישור במקרה של דניאל נכזבה. דניאל לא הרים ידיים ופנה לבית משפט השלום בבת ים. שם ישב על כס השיפוט הרשם הבכיר ניקולאי יעקובלב, שגילה ידע ובקיאות בחוק חוזה הביטוח.

האיסור להשארת המפתח בתוך הרכב, קבע הרשם הבכיר, מהווה אמצעי להקלת הסיכון. חוק חוזה הביטוח דורש כי חברת הביטוח תוכיח שהשארת המפתחות ברכב השפיעה על הסיכון לגניבתו. כלומר, חברת הביטוח צריכה להוכיח קשר סיבתי ממשי בין ההפרה של אמצעי המיגון לבין הגניבה. במילים פשוטות, אם הגניבה לא נגרמה בגלל השארת המפתח ברכב, חברת הביטוח לא תקבל פטור מתשלום.

במקרה זה, הבהיר הרשם יעקובלב, ברכב של דניאל הותקן קודן ומספרו נמסר אך רק לחברת הגרירה. ללא הקוד, הגנב לא יכול היה להתניע את הרכב. חברת הביטוח גם לא יכולה להוכיח שהגנב ידע את הקוד. ייתכן שהרכב נגרר מהמקום והמפתח לא היה כלל מעורב בגניבה.

השופט יעקובלב סיכם: אין קשר סיבתי בין אי הפעלת אמצעי המיגון (השארת המפתח על הגלגל) לבין התרחשות מקרה הביטוח (גניבת הרכב). לפיכך תביעתו של דניאל התקבלה במלואה.

פעם נוספת מתברר כי עבור חברות הביטוח דיני הביטוח והצרכנות החלים על תחום הביטוח לאור מאפייניו הייחודיים (פערי מידע וכוח התדיינות, העובדה שהפוליסה מנוסחת בידי חברת הביטוח בלבד ועוד) אינם אלא בגדר המלצה. הן אינן בודקות את תביעת המבוטח לאור דינים אלה. הן מתעלמות מהעובדה שהפרת תנאי בפוליסה, אינה שוללת אוטומטית את תביעת המבוטח. כדי לזכות בפטור מתשלום, על חברות הביטוח להוכיח עובדות נוספות שדיני הביטוח והצרכנות דורשים. המבוטח לא מכיר מהן העובדות הנוספות שהחוק דורש. חברות הביטוח מנצלות את פערי המידע בינן לבין המבוטחים ולעיתים גם בינן לבין השופטים. תופעה זו יש לבער מהשורש. היא מטרידה מבוטחים ונפגעים ומוסיפה עומס בלתי רגיל על השופטים.

נתונים ודוחות של מחלקת המחקר של הרשות השופטת ושל מרכז המחקר והמידע של הכנסת מראים כי חברות הביטוח הן שחקן מרכזי ביותר במערכת המשפט האזרחית. הן מעורבות במישרין או בעקיפין (כמבטחות של אחד הצדדים או יותר) בהרבה יותר מ- 50 אחוזים מהתביעות בתביעות האזרחיות. חבל שמערכת המשפט אינה עושה דבר כדי לאלץ את חברות הביטוח לבדוק תביעות לפי החוק ולא בניגוד לחוק.