ביטוח "הפול" סירב לממן מוסד סיעודי לדר רחוב כדי שלא יזכה למגורים שמעולם לא היו לו

כָּל נֶגַע וְכָל פֶּגַע, כָּל מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי־רָעִים, כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבוֹא, נפלו על דוד.

דוד הוא כיום בן 75. הוא ערירי, חסר בית, ללא משפחה וקרובים. לפני 4 שנים נפל עליו אסון נוסף. כאשר עבר במעבר חציה דרס אותו אופנוע ופגע בו קשות. התאונה הותירה בו חבלה רב איברית ונכות של 91 אחוז לצמיתותדוד הפך לסיעודי. מאז התאונה ועד היום הוא שוהה במרכז הסיעודי גיל-עד בתל השומר.

האופנוע שדרס את דוד היה מבוטח בתאגיד ביטוחי החובה "הפול". התאגיד דרש להפסיק לממן את שהותו של דוד במרכז הסיעודי והמחלוקת לגבי דרישה זו הונחה על שולחנו של השופט זיוון אלימי, מבית משפט השלום ברמלה.

דוד מנצל את התאונה כדי לשפר את איכות חייו, טענו נציגי הפול בפני השופט אלימי. עד התאונה לא הייתה לו קורת גג, הוא גר ברחוב ובלילות לן ברכבו. הוא לא קיבל טיפול רפואי ולא ארוחות מסודרות. כיום הוא נהנה במרכז הסיעודי מקורת גג, משלוש ארוחות ביום ומטיפול רפואי. בגלל פינוקים אלה הוא לא עושה דבר כדי לחפש פתרון חילופי זול יותר. למה שהפול תשלם מחיר כל כך גבוה עבור חסר הבית?

השופט אלימי שמע את עדות האחות האחראית בגיל-עד. זו העידה כי דוד ישן בלילה עם טיטול ועם פנרוז, מתקלח רק בסיוע אחות, זקוק לעזרה בקימה מהמיטה, בהלבשה של החלק התחתון של הגוף ובנעילת נעליים. כדי ללכת הוא זקוק להשגחת מלווה. הוא גם לא מסוגל לעבור מכיסא הגלגלים למיטה מחשש לנפילה. השופט אלימי התרשם מהקוהרנטיות, מהאמינות ומחוסר ההטיה שבעדות האחות. מנגד, ציין השופט, נציגי הפול לא הביאו כל ראיה לחלופת מגורים זולה יותר. לפיכך פסק כי האלטרנטיבה היחידה ההולמת את מצבו של דוד היא המשך שהותו במוסד הסיעודי גיל-עד.

אבל למה אנחנו צריכים לממן לו חדר פרטי בגיל-עד, התרעמו נציגי הפול, לפחות שיקטין את נזקינו על ידי מעבר לחדר זוגי זול יותר. דיני הנזיקין, הוסיפו נציגי הפול, נועדו להשיב את המצב לקדמותו, לא לשפר את מצבם של נפגעי תאונות הדרכים.

האם דוד באמת זקוק לחדר פרטי, שאל השופט את האחות האחראית. החיים עם הדיירים במוסד סיעודי, השיבה האחות, אינם קלים. הלילות הם ללא שינה. הדיירים נאנחים, קמים תדיר, משאירים אורות דולקים, עושים את צורכיהם בחיתול, מייצרים ריחות קשים. דוד אומנם סיעודי, אך הוא צלול, מודע וחזק יחסית לדיירים האחרים. הוא מבין היטב את מצבו. במצב דברים זה, מגורים עם דייר סיעודי נוסף בחדרו, עלולים לפגוע בתנאי חייו ולגרום לו לנזקים נפשיים.

השופט אלימי קבע כי עדות האחות מהימנה עליו. אכן דוד צעיר יחסית לדיירי המוסד, צלול בדעתו, ומצבו הפיזי הקשה אינו מצדיק פגיעה נוספת בפרטיותו. גם מי שחי ברכב, ציין השופט, נהנה מפרטיות מסוימת. שלילת הפרטיות כעת תעמיד את מצבו בדרגה נמוכה יותר מזו שקדמה לתאונה.

לבסוף נדרש השופט לשאלת אופן פסיקת הפיצויים במצבים כאלה. החוק מקנה לשופט שתי אפשרויות: הראשונה, לפסוק פיצויים בסכום חד פעמי שישולם לנפגע ומתוכם יממן הנפגע בעצמו את צרכיו עד תום חיים. השנייה, לפסוק פיצויים בתשלומים עיתיים מידי חודש בחודשו שישולמו לנפגע או ישירות למוסדות המטפלים.

האפשרות השנייה, של פסיקת פיצויים בתשלומים עיתיים, אינה דרך המלך, הודה השופט. אך במקרים של נכות קשה, תוחלת חיים לא ודאית וצרכים משתנים, יש לאמץ גישה זהירה. בהתאם ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תוחלת החיים הממוצעת של גבר יהודי בן 75 היא עד גיל 83. אולם אם דוד יאריך ימים מעבר לגיל 83, פיצויים בסכום חד-פעמי עלולים להותירו ללא יכולת לממן את המשך שהותו במוסד הסיעודי. תוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת. לכן המנגנון של פיצויים בתשלומים עיתיים שישולמו ישירות למוסד הסיעודי, עשוי להיות הפתרון ההוגן ביותר.

בסופו של יום פסק השופט זיוון אלימי כי תאגיד ביטוחי החובה הפול, ישלם פיצויים במנגנון של תשלומים עיתיים, שיכסה את עלות השהות החודשית של דוד בחדר פרטי במוסד הסיעודי, כל עוד הוא מתגורר במוסד. התשלום יועבר ישירות מתאגיד הפול אל המוסד הסיעודי גיל-עד.

השופט זיוון אלימי בחר להיצמד לתכלית המקורית של דיני הנזיקין, שהתפתחו בכל מדינות הרווחה על בסיס הציווי היהודי "ואהבת לרעך כמוך". יש לקוות שגישה זו תמצא את מקומה גם בפסיקות של שופטים אחרים, במיוחד במקרים שבהם קל לטעות ולצמצם את זכויות מוכי הגורל בגלל עברם הקשה.