השופט לאלמנה: בעלך חסך לפנסיה. אם תקבלי גם פיצויים, תתעשרי ממותו בתאונה

מיליוני ישראלים מפרישים מידי חודש בחודשו, קרוב לעשרים אחוז משכרם לביטוח פנסיוני. הם משוכנעים שאם חס ושלום ילכו לעולמם בטרם עת, יזכו יקיריהם לקצבאות שאירים. איש מהם לא מעלה על דעתו, שאם תאונת דרכים, או עוולת נזיקין, תביא למותם המוקדם, לא יקיריהם ייהנו מקצבאות השאירים, אלא... חברת הביטוח שביטחה את האחראי לתאונה או לעוולה. כך על פני שנים רבות פסקו השופטים שלנו ולמעלה מאלפי אלמנות ויתומים, איבדו את הפיצויים המגיעים להם.

איך הצליחו חברות הביטוח לשכנע את השופטים ליצור פסקי דין שכאלה? הן טענו שאלמנה אשר בעלה חסך לקרן פנסיה, מקבלת בעקבות מותו קצבת שאירים. לכן אם היא תקבל גם פיצויי נזיקין בעקבות מותו, היא "תתעשר", רַחְמָנָא לִיצְלַן מכפל פיצוי.

לפני כשנתיים וחצי, נדמה היה כי בית המשפט העליון שם קץ לעוול הזה. הרכב מורחב של שבעה שופטי עליון קבע כי אלמנה אינה צריכה לאבד את הפיצויים רק משום שהיא מקבלת קצבת שאירים. החריג היחיד: כאשר לקרן הפנסיה יש זכות לתבוע את תשלומיה לאלמנה חזרה מחברת הביטוח. במילים אחרות: אם אין חשש שחברת הביטוח תשלם פעמיים, אין שום הצדקה שחברת הביטוח תיהנה מכספי קרן הפנסיה של המנוח.

כך נקבע בפרשת מלכה יונה [דנ"א 4911/22]. סוף סוף אמר בית המשפט העליון את המובן מאליו: ביטוח פנסיוני הוא פרי עמל של שנים. הוא נועד לאלמנה, לא לאדם שגרם למות המבוטח וגם לא לחברת הביטוח שלו.

אלא שבימים אלה, ניתנה בבית המשפט המחוזי בנצרת החלטה שמחזירה אותנו אל הימים החשוכים שלפני הלכת מלכה יונה.

עמית בקרן פנסיה נהרג בתאונת דרכים. חברת הפניקס, מבטחת הנהג שגרם למותו, לא חלקה על חובתה לפצות את האלמנה. אולם למרות הלכת מלכה יונה, היא ניסתה את מזלה וביקשה פטור מתשלום בנימוק שנדמה היה כי אבד עליו הכלח: אם האלמנה תקבל גם פיצויים בשל מות בעלה בתאונת הדרכים וגם קצבת שאירים היא "תתעשר" שומו שמיים ממות בעלה.

למרבה הצער, השופט דני צרפתי קיבל את בקשת הפניקס. השופט נתפס לעובדה שקרן הפנסיה של המנוח נמנית על קרנות הפנסיה הוותיקות. אלה קרנות שלפי החלטת הממשלה נסגרו למצטרפים חדשים לפני כשלושים שנה. לדעת השופט צרפתי, הלכת מלכה יונה אינה חלה על קצבה שמקבלת אלמנה מקרן פנסיה וותיקה. הלכת מלכה יונה, הבהיר השופט צרפתי, עסקה בקצבת שאירים לפי חוק שירות הקבע בצה"ל. חוק זה קובע במפורש כי הקצבה תיחשב לזכות הנובעת מחוזה ביטוח. לדעת השופט צרפתי, הקצבה המשולמת על ידי קרנות הפנסיה הוותיקות, לא נחשבת לזכות הנובעת מחוזה ביטוח. השופט התבסס על פסיקה (שגויה לעניות דעתי) של העליון מלפני 55 שנה בפרשת בידה [ע"א 154/70]. מכאן הגיע השופט צרפתי למסקנה כי אם האלמנה מקבלת קצבת שאירים מקרן פנסיה וותיקה יש לאפשר לחברת הביטוח ולא לאלמנה, ליהנות מכספי הפנסיה שהמנוח חסך כל חייו.

האם לכך התכוונו שבעת שופטי בית המשפט העליון בפרשת מלכה יונה? התשובה, לעניות דעתי, שלילית.

נכון, בעניין מלכה יונה הייתה הוראת חוק מיוחדת. אבל פסק הדין לא נשען רק עליה. השופטת יעל וילנר קבעה עיקרון רחב הרבה יותר אותו כינתה "אין שיפוי - אין ניכוי": חברת ביטוח החובה רשאית לנכות את שווי קצבאות השאירים שקרן הפנסיה משלמת לאלמנה, רק אם יש לקרן הפנסיה זכות שיפוי בדין כנגד חברת ביטוח החובה. כאשר אין לקרן זכות שיפוי כנגד חברת ביטוח החובה, נשמט הבסיס הרעיוני לניכוי.

במקרה שנדון בפני השופט צרפתי, אם כן, השאלה המרכזית הייתה צריכה להיות לא אם הקרן ותיקה או חדשה, אלא אם לקרן הפנסיה יש זכות לתבוע מהפניקס לשפות אותה על קצבאות השאירים שהיא משלמת לאלמנה. אם אין לקרן זכות כזו, הפניקס לא תשלם פעמיים. היא תשלם פעם אחת בלבד. את הפיצויים שהיא חייבת לשלם לפי חוק.

השופטת דפנה ברק-ארז הביעה את דעתה בעניין מלכה יונה כי יש להעדיף את האלמנה על פני חברת הביטוח. אחרת, חברת הביטוח תיהנה מן "המזל" שהמבוטח שלה הרג אדם אחראי, שחסך לפנסיה ודאג למשפחתו.

נחזור אל השופט דני צרפתי. המשמעות המעשית של החלטתו קשה. שתי אלמנות, ששתיהן איבדו את בעליהן בתאונת דרכים, עלולות לקבל יחס שונה רק משום שבעל האחת היה מבוטח בקרן פנסיה חדשה ובעל השנייה בקרן ותיקה. הראשונה תקבל את הפנסיה ואת הפיצויים. השנייה תאבד את הפיצויים לטובת חברת הביטוח.

ההלכה הישנה שאומצה על ידי השופט דני צרפתי, נולדה בעולם פנסיוני אחר. מאז עברו עשרות שנים. תפיסת החיסכון הפנסיוני השתנתה. גם בית המשפט העליון הבין, סוף סוף, כי אין הצדקה מוסרית או משפטית להעביר את כספי האלמנה אל חברת הביטוח. חבל שהשופט דני צרפתי סטה מדרך זו שהותוותה על ידי בית המשפט העליון.