אזרח ותיק ביקש מידע מהר הביטוח. סוכנות הביטוח גבתה מחשבונו פרמיות

שמעון בן ה- 75 רכש רכב. כדי לבטח אותו, נדרש להביא אישור על העדר תביעות מחברת הביטוח של רכבו הקודם. שמעון לא זכר היכן רכש את הביטוח הקודם. תוכל לקבל את האישור באתר "הר הביטוח" של משרד האוצר, נאמר לו.

בגוגל לחץ שמעון על קישור עליו רשום "הר הביטוח" והשאיר שם את פרטיו. במענה חזר אליו סוכן ביטוח, קנה את אמונו והחתים אותו על טפסים מבלי שיבין את משמעותם. רק בחלוף 4 שנים, גילה שמעון באקראי כי מחשבונו נמשכים כל חודש 106 שקל עבור פוליסה של חברת מנורה. עוד גילה כי את רכישת הפוליסה יזמה סוכנות בשם מתן בק, שמעולם לא שמע עליה. שמעון פנה למתן בק, ביקש את כספו בחזרה ונתקל בסירוב מלווה ב"צעקות ואיומים שיאונה לי רע אם אגיש תביעה". כך כלשונו.

על אף גילו המתקדם ומצבו הבריאותי, שמעון לא ויתר והגיש תביעה בכתב ידו נגד סוכנות הביטוח. תביעתו הונחה על שולחנה של השופטת טלי להב, בית משפט השלום בירושלים.

השופטת הקשיבה לקלטת שיחת המכירה. מתוך השיחה היה ברור כי שמעון התקשה להבין שמוכרים לו ביטוח, אולם נציג הסוכנות הצליח לרכוש את אמונו. בתוך חצי שעה החתים אותו על הצעת ביטוח ועל הוראת קבע לתשלום פרמיות עבור פוליסת ביטוח תאונות אישיות בחברת מנורה.

השופטת דחתה את גרסת הסוכן כי מדובר בעסקת ביטוח ששמעון יזם אותה. היא קבעה כי נציג הסוכנות ניצל פנייה תמימה ל"הר הביטוח" כפתח לשיווק יזום של מוצר ביטוחי, שהמבוטח לא נזקק לו, לא ביקש לרכוש אותו ולא הבין את משמעות המהלך שהופעל כלפיו. השופטת ציינה כי במהלך ההליך השיווקי הופרו חובות הגילוי, ההגינות וההתאמה המוגברות החלות על סוכן ביטוח.

השופטת להב קבעה כי סוכנות הביטוח לא הוכיחה ששמעון אכן ביקש לרכוש את הפוליסה, הבין את טיבה ושנמסרו לו נתוני השוואה בין הפוליסה הישנה לחדשה. השופטת הדגישה את פער הכוחות המובנה בין מבטח לבין מבוטח. לכן כדי להגן על ציבור המבוטחים ובמיוחד על אזרחים ותיקים, חייבות חברות הביטוח לנהוג כלפיהם ברמת הוגנות גבוהה במיוחד.

השופטת הדגישה כי נציג סוכנות מתן בק לא קיים אף אחת מהוראות הרגולציה המחמירות החלות על שיווק ביטוח לאזרחים ותיקים: נציג שעבר הכשרה מתאימה, מסירת תמצית כתובה וברורה של עיקרי הכיסוי, מעבר של יומיים לפחות בין שיחת ההצעה לשיחת ההמשך והחובה לייעץ לאזרח הוותיק להתייעץ עם קרוב משפחה.

בחברה מתוקנת יש לנהוג בכבוד כלפי אזרחים ותיקים, הדגישה השופטת. מסחר הוגן עם אדם מבוגר מחייב גילוי, הימנעות מהטעיה, ואי ניצול של אמון, פערי גיל או חולשה.

בסופו של דבר, תביעת שמעון התקבלה וסוכנות הביטוח חויבה להשיב לו את כל הכספים שנגבו ממנו.

המסר של פסק הדין הוא חשוב. ואולם, המקרה שנדון בו מציף שאלה רחבה יותר. הפוליסה שנמכרה למבוטח הייתה של חברת מנורה. היא זו שנהנתה מפירות המהלכים הבלתי חוקיים של סוכנות הביטוח שהועסקה על ידה. כאשר מבוטחים מבקשים לממש את זכויתיהם בעקבות מוות במשפחה, מחלה קשה, נכות, אובדן רכוש או אובדן פרנסה, חברות הביטוח מפעילות משאבים אינסופיים, חוקרים ומומחים למיניהם, כדי לדחות תביעות. מדוע שבתי המשפט לא יטילו על חברות הביטוח את החובה להפעיל אמצעים אלה כדי לוודא שסוכניה אינם מוליכים מבוטחים תמימים בכחש לעסקה שלא ביקשו ולא הבינו את מהותה?

אכן במרבית המקרים, המבוטחים אינם מצרפים את חברת הביטוח לתביעתם נגד הסוכן. אך זאת מחוסר ידיעה כי במהלך רכישת הפוליסה, הסוכן נחשב לשליח של חברת הביטוח. אולם השופטים יודעים זאת. לכן, ראוי היה שבתי המשפט יממשו את סמכותם ויצרפו גם את חברת הביטוח כצד נתבע בתביעות אלה. כאשר מוכח שמבוטחים תמימים, ובפרט קשישים, הופלו בפח באמצעות סוכני ביטוח, ראוי שבתי המשפט יטילו על חברות הביטוח פיצויים כבדים. שאם לא כן, איזה תמריץ יש לחברות הביטוח להפעיל את המשאבים שלהן כדי לפקח על הסוכנים ולהגן על המבוטחים מפני סוכנים המפילים בפח מבוטחים תמימים? שלא לדבר על כך שסוכנים אלה מוציאים גם שם רע על הסוכנים ההגונים בענף?

ושאלה אחרונה, היכן הרגולטור? כיצד ייתכן שהמפקח על הביטוח יודע לקבוע הוראות מפורטות בדבר צירוף לביטוח והגנות מיוחדות לאזרחים ותיקים, אך אינו מטיל על חברות הביטוח חובה אקטיבית לפקח על סוכניהן?

ונסיים בקטע מתוך עדותו של שמעון בבית המשפט: "אני בן 80, המוח לא יכול לקלוט זאת, למה ההונאה הזאת, אני עובד ומזיע שנים רבות, כל יום שישי אני מבשל בהתנדבות ל- 200 איש. אי אפשר שבית המשפט לא יתקן את העוול הזה".

יצוין כי סוכנות מתן בק הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים והשופטת תמר בר אשר קבעה: "לא נמצא מקום להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט קמא. שכן כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. בנסיבות הנדונות אף נמצא כי המסקנות העובדתיות נתמכות בראיות שהונחו לפני בית המשפט קמא, כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין [של השופטת טלי מירום-ח.ק.], כך שבכל מקרה לא נמצאה הצדקה להתערב בהן".

שני פסקי הדין, זה של השופטת טלי מירום וזה של השופטת תמר בר אשר מצורפים לסקירה זו.