אם לפעוט נפגעה במהלך חגירתו במושב הבטיחות. האם זכאית לפיצויים?

שני יצאה מביתה עם שני ילדיה, הגדול כבן ארבע והקטן כבן שנה. רכבה חנה מול ביתה במקביל למדרכה הציבורית. כשהגיעה לרכב, הושיבה בו את בן הארבע. לאחר מכן, תוך כדי עמידה על הכביש, בין הרכב ובין המדרכה, הושיבה את בן השנה על כיסא הבטיחות. כשסיימה לחגור אותו, פסעה חצי צעד לאחור כדי לסגור את דלת הרכב ולעבור למושב הנהג. בשלב זה נכנסה רגלה לבור ניקוז פתוח צר ועמוק. המגף שנעלה נקרע. רגלה השתפשפה בדפנות הבור.

שני סברה כי מדובר בחבלה שטחית, נכנסה לתא הנהג והמשיכה לדרכה. אלא שבהמשך התפתחו באזור הפגוע רגישות ופריחה. בדיקת ביופסיה עורית העלתה כי התפתחה אצלה פסוריאזיס שהותירה אותה עם נכות צמיתה.

חברת הפניקס, מבטחת הרכב בביטוח חובה, הודתה בכך שהנכות הצמיתה נגרמה לשני כתוצאה מהתאונה שעברה באותו בוקר. למרות זאת, סירבה הפניקס לפצות אותה על נזקי התאונה. לטענתה, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא מכיר בתאונה שעברה כתאונת דרכים המזכה בפיצויים מכוח ביטוח החובה.

בעבר לא היה ספק כי התאונה שעברה שני מזכה אותה בפיצויים כנפגעת תאונת דרכים. אלא שבשנת 2007 חלה תפנית בגישת בית המשפט העליון. חברות הביטוח הצליחו לשכנע את שופטי העליון לצמצם את המקרים המכוסים בביטוחי החובה. שינוי הגישה הביא לפסקי דין סותרים של הערכאות המבררות. השופטת יעל וילנר בפרשת מדינת ישראל (רע"א 8744/18) ניסתה את כוחה בניסוח שני מבחנים מצטברים שיסייעו להימנע מפסיקות סותרות תוך שמירת צמצום זכויות נפגעי הרכב. המבחן הראשון כונה על ידה טכני. רק פגיעה במתחם השימוש ברכב, תזכה בפיצויים. המבחן השני כונה על ידה מהותי. פעולת הנפגע בעת התאונה חייבת להיות חיונית במובן הפיזי לשם נסיעה כחלק טבעי ואינטגרלי לכניסה אל הרכב או לנסיעה בו. החיוניות תיקבע על סמך בחינת הקרבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי.

המבחנים של השופטת יעל וילנר, מבוססים עם כל הכבוד, על מונחים כוללניים ועמומים. כר נרחב להכרעות סותרות. כך למשל, עד כמה פעולת הנפגע צריכה להיות "חיונית"? האם רק לבטיחות הנוסע או גם לנוחות הנסיעה. "חלק טבעי ואינטגרלי" - טבעי בעיני מי? לפי נורמה חברתית? לפי הנהג הספציפי? כך עולה שאלה כמה דקות זה "קרוב בזמן" וכמה מטר זה "קרוב במקום"? גם המושג "מתחם הסיכון התעבורתי" מהווה מסגרת רחבה שאפשר למתוח או לכווץ.

למזלה של שני המחלוקת בינה לבין הפניקס הובאה להכרעת השופטת טלי מירום מבית משפט השלום בחיפה.

יישום המבחנים של השופטת יעל וילנר, קבעה השופטת מירום, מוביל למסקנה כי הכנסת תינוק לכיסא בטיחות ברכב מהווה פעולה חיונית לשם התחלת נסיעה, ולא פעולת לוואי גרידא. על מנת ששני תוכל לממש את כוונתה להיכנס למושב הנהג ולהתחיל בנסיעה היה עליה להכניס תחילה את בנה, שאינו מסוגל לעשות זאת בעצמו, לחגור אותו בכיסא הבטיחות ולסגור את הדלת. כל עוד לא הושלמו פעולות אלו, לא יכולה הייתה שני להתחיל בנסיעה. לפיכך, מדובר בפעולות חיוניות, המהוות חלק אינטגרלי מתהליך הכניסה לרכב.

מבחינת קרבת הזמן והמקום, המשיכה השופטת מירום, יש לראות את כניסתה של שני לרכב כרצף אחד של פעולות לקראת תחילת נסיעה, כאשר הכנסת בנה לכיסא הבטיחות היא חלק בלתי נפרד ממכלול זה. קביעה אחרת הייתה יוצרת "הבחנות דקות ודקיקות", קבעה השופטת, מהן ראוי להימנע.

בסופו של דבר קבעה השופטת טלי מירום, האירוע שבו נפגעה שני מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים וחייבה את הפניקס לשלם לה פיצויים בסך של 100,000 שקל בצירוף הוצאות המשפט.

הפניקס לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור. בימים אלה דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את הערעור ברוב של שניים נגד אחת, הותיר את החיוב על כנו וחייב את הפניקס בהוצאות ערעור נוספות בסך 10,000 שקל.

שלושת השופטים הסכימו שהכנסת התינוק וחגירתו הן "שימוש" ברכב מצד האם, וכי השימוש טרם הסתיים כל עוד הדלת האחורית נותרה פתוחה והצעד לאחור נועד לסגירתה. סגנית הנשיא תמר נאות-פרי ראתה בכך חוליה חיונית ב"כניסה" של האם לרכב ובנסיעה חוקית ובטוחה, ודחתה את השוואת התינוק למזוודה: התינוק הוא נוסע שהדין מחייב לרתום במושב בטיחות. השופט מוחמד עלי הצטרף לתוצאה והבהיר שמדובר ב"כניסה" לרכב, לא ב"נסיעה" במובנה המצומצם.

הפיצול בין השופטים נוצר בשאלת הקשר הסיבתי. שופטי הרוב קבעו שהבור אינו הופך את הרכב ל"זירה בלבד": שני נסוגה חצי צעד כדי לסגור את הדלת, ולכן השימוש ברכב תרם תרומה ממשית לפגיעה. בור, מעידה או החלקה לא מנתקים בהכרח את הקשר לתאונת הדרכים. השופטת לובנה שלאעטה חלאילה, בדעת מיעוט, סברה כי היעדר אבן השפה ובור הניקוז הם סיכון מדרכתי זר; הרכב הביא את שני למקום, אך לא יצר את הסיכון שהתממש.

פסק הדין גם מסמן גבול: לא כל פגיעה ליד רכב בעת הסעת ילד היא תאונת דרכים. ההכרעה נשענה על כך שהדלת טרם נסגרה והפגיעה אירעה בצעד שנועד לסגירתה. מה דינה של פגיעה לאחר סגירת הדלת, כשההורה כבר החל ללכת אל מושב הנהג, נותרה שאלה פתוחה. נכון למועד פסק הדין, בית המשפט העליון טרם קבע הלכה מחייבת בסוגיה.

התפלפלויות אלה מזכירות את הסיפור בתלמוד על הגוזל שנמצא פצוע מחוץ לשובך. מתעורר ויכוח בין חכמי התלמוד אם האחריות להצלת הגוזל נופלת על בעל השובך או על מי שמוצא אותו. יש המציעים כי האחריות תיקבע על פי מרחק של חמישים אמה מהשובך. רבי ירמיה מקנטר את החכמים, ומה יקרה אם הגוזל נופל בדיוק בגבול חמישים האמה? בתגובה, נזרק רבי ירמיה מבית המדרש. חוקרת התלמוד ומחשבת ישראל, חגית ברטוב סבורה כי רבי ירמיה לא התכוון לקנטר את חבריו. גוזל נפל מהקן. נכמר הלב. אבל חכמי התלמוד, במקום לקבוע חובת הושטת עזרה מידית, מתפלפלים על הקריטריונים הדקים לזהות החייב. רבי ירמיה לא סבל זאת. הוא ניסה להסיט את מבטם של חכמי התלמוד לסכנת ההתפלפלות: אובדן האנושיות, אובדן היכולת לפעול מהלב וחוסר הצדק וההיגיון.