שני פסקי דין סותרים, וילד נכה שנותר קרח מכאן ומכאן  

תלמיד תיכון רכב על אופניו בכביש עירוני והתנגש ברכב. התלמיד התעופף באוויר, הסתחרר, הקיא, ראייתו היטשטשה וראשו נחבט בקרקע. בבית החולים אובחנו שבר בגולגולת וחבלות גוף קשות. הילד נותר עם נכות צמיתה בתחומי הנפש, השמיעה ושיווי המשקל.

מה בדיוק קרה שם? לפי גרסה אחת, רכב שנסע מולו פגע בילד. מדובר בתאונת דרכים והתלמיד זכאי לפיצויים ממבטח החובה של הרכב הנוסע. לפי גרסה שניה, התלמיד סטה עם אופניו מהכביש והתנגש ברכב חונה. לפי פסיקת בית המשפט העליון, שצמצם בשנים האחרונות את מעגל הזכאים לפיצויים, התנגשות ברכב חונה שלא יצר סיכון תחבורתי, אינה מהווה תאונת דרכים.

התלמיד הגיש תביעה לקבלת פיצויים כנפגע תאונת דרכים מ"הפול", מבטחת החובה של הרכב. "הפול" הביאה עדים שהעידו כי הרכב עמד בחניה, ללא נהג, ולא יצר כל סיכון תעבורתי. לאחר שמיעת העדים, הודיע השופט אמיר סלאמה, מבית משפט השלום בחיפה, כי התלמיד לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו כתובע, להוכיח תאונת דרכים. התלמיד קיבל את המלצת השופט סלאמה והסכים לדחיית תביעתו.

משנסגרה בפניו דלת הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פנה התלמיד לדלת שנייה: פוליסת תלמידים המכסה תאונות אישיות. הפוליסה היא קבוצתית ונרכשה בכספי ההורים מכוח חוק חינוך חובה. בפוליסה זו קיים חריג: היא אינה מכסה תאונות דרכים.

התלמיד היה משוכנע כי משנקבע על ידי השופט סלאמה שאין הוכחה כי התאונה שעבר מהווה תאונת דרכים, לא מתקיים החריג בפוליסת התלמידים. אולם לתדהמתו לא כך קרה. השופטת סיגלית מצא, מבית משפט השלום בחיפה, דחתה את תביעת ביטוח התלמידים. השופטת קבעה כי דוקטרינת ההשתק השיפוטי חוסמת את האפשרות שהתלמיד יאמץ כעת את גרסת "הרכב החונה". בעל דין, כך הסבירה, לא רשאי להחליף גרסאות עובדתיות לפי המסלול המשפטי המשתלם לו. פעם לטעון שרכב נוסע פגע בו כדי לזכות בפיצוי כנפגע תאונת דרכים ופעם לטעון שהוא התנגש ברכב חונה כדי לזכות בתגמולי ביטוח מפוליסת תלמידים.

כאן חשוב להדגיש כי בסיכום האשפוז בבית החולים רשמו הרופאים כי הילד לא זכר את פרטי האירוע במדויק בגלל סוג הפגיעות שספג. דוקטרינת ההשתק השיפוטי לא נולדה כדי להעניש בעל דין על בלבול, חולשה ראייתית או גרסה שלא הוכחה. היא נועדה למנוע מצב שבו שתי ערכאות משפטיות מגיעות להכרעות סותרות. תכליתה לשמור על אמון הציבור במערכת המשפט. גם השופטת מציינת בפסק דינה, כי מטרת הדוקטרינה היא למנוע סיכון של פסיקות סותרות.

אלא שבמקרה זה, השימוש בהשתק השיפוטי אינו מונע הכרעות סותרות. הוא דווקא יוצר אותן. בהליך הראשון, אמרה מערכת המשפט לתלמיד: לא הוכחת שרכב נוסע פגע בך, ולכן אינך זכאי לפיצויים כנפגע תאונת דרכים. בהליך השני, אמרה לו אותה מערכת משפט: אני קובעת כי עברת תאונת דרכים דרכים, רק משום שטענת זאת ולמרות הראיות הסותרות מהמשפט הראשון. לכן אינך זכאי לפי פוליסת התלמידים. בעיני האדם הפשוט זו אינה הגנה על אמון הציבור במערכת המשפט, זו פגיעה בו.

השופטת מצא התעלמה בפסיקתה גם מדיני הביטוח. בפוליסת תלמידים מקרה הביטוח הוא תאונה מכל מין וסוג שהוא. תאונת דרכים היא חריג לכיסוי. תלמיד שעבר תאונה, נכנס בשערי הפוליסה. מי שמבקש להוציא אותו משם בגלל חריג היא חברת הביטוח ועליה מוטל נטל הבאת הראיות וגם נטל השכנוע להוכיח את החריג, כלומר, שהתאונה הייתה תאונת דרכים.

ומה עשתה איילון כדי להוכיח את החריג? כלום. לפי פסק הדין, יום לפני הדיון הודיעה שאינה חולקת על נסיבות התאונה שבתצהיר התלמיד ואינה מבקשת לחקור אותו. היא לא הביאה את הנהג. לא הביאה עדים. לא הוכיחה באופן עצמאי שרכב נוסע פגע בתלמיד. היא טענה שגרסת התלמיד כי נפגע מרכב נוסע מהווה הודאת בעל דין. הא ותו לא.

אלא שהודאת בעל דין אינה מטה קסמים לקביעת עובדות. כאשר אותה גרסה לא הספיקה כדי להוכיח תאונת דרכים לטובת התלמיד, איך אפשר לקבוע כי היא מוכיחה תאונת דרכים לטובת חברת הביטוח?

אפשר היה לומר כך: גרסת התלמיד בעייתית. היא סותרת ראיות חיצוניות. קשה לבסס עליה ממצא עובדתי. לכן אין לקבוע על פיה לא לטובת התלמיד ולא לטובת חברת הביטוח. יש להתעלם ממנה כמקור להכרעה בשאלת החריג, או לתת לה משקל נמוך מאוד. ואז נותרת השאלה הפשוטה: האם איילון הביאה ראיה עצמאית לכך שהתאונה הייתה תאונת דרכים?

התשובה, לפי הנאמר בפסק הדין, היא שלילית. במצב כזה, בדיני ביטוח, כאשר מדובר בחריג וחברת הביטוח לא מביאה כל ראיה עצמאית להוכיח אותה, חברת הביטוח מפסידה. מפני שכאמור, היא זו שנושאת בנטלי הראיה והשכנוע.

ייאמר לזכותה של השופטת מצא כי היא עצמה גילתה רגישות לקושי האנושי וגם המשפטי שמעורר פסק דינה. אף שדחתה את התביעה, נמנעה מלחייב את התלמיד בהוצאות המשפט: "נוכח הפגיעה שספג והנכות עמה הוא נאלץ להתמודד בגינה, ובשים לב לכך שאכן תכלית הפוליסה הנה לפצותו בנסיבות כאלה". פסקה זו של השופטת סיגלית מצא אומרת הכול.