ביטוח חקלאי הפרה את הוראות הרגולטור - בית המשפט חילץ אותה

השופט מישאל חשין המנוח, שירת בבית המשפט העליון בין השנים 1992 לבין 2005. הוא היטיב לתאר, בלשונו הציורית, את פערי הכוחות בין חברת הביטוח לבין המבוטח: "זו מן הנפילים, והוא מקטני ארץ. וקטני ארץ, חכמים מחוכמים ככל שיהיו אין בכוחם לעמוד כנגד הנפילים". זו לא הייתה רק מטפורה ספרותית. זו הייתה אז תפיסת העולם בבית המשפט העליון. דיני הביטוח נועדו להגן על הצד החלש מפני גוף חזק, מתוחכם, מיומן ובעל משאבים. לכן, כשהרגולטור קובע מנגנון ברור שנועד לרסן את הכוח הזה, בית המשפט אמור לאכוף אותו מידית. לא לגלות סובלנות להפרתו.

המקרה שנדון בימים אלה בבית המשפט המחוזי רמלה-לוד ממחיש עד כמה התרחקו שופטינו מהתובנה הזו.

רכבה של רות נפגע על ידי רכב שהיה מבוטח בביטוח חקלאי. היא פנתה לשמאי הנמנה על רשימת השמאים של ביטוח חקלאי. שמאי זה נקרא בהוראות הרגולטור "שמאי חוץ" אך חשוב לזכור: חברת הביטוח היא זו שקובעת את רשימת השמאים שלה.

שמאי החוץ שאליו פנתה רות, ערך שומת נזק בסכום של כ- 300 אלף שקל והעביר אותה לביטוח חקלאי. לפי הנחיות הרגולטור, אם המבטחת מבקשת לחלוק על שומת שמאי החוץ, עליה להגיש שומה נגדית ולהודיע בתוך שבוע על רצונה לפנות לשמאי מכריע. אם היא אינה עושה זאת, שומת שמאי החוץ הופכת לשומה הקובעת וחברת הביטוח חייבת לשלם את שנקבע בה.

זה לא מה שקרה במקרה של רות.

ביטוח חקלאי לא הודיעה במועד על רצונה לפנות לשמאי מכריע. במקום זאת היא פנתה לשמאי מטעמה, קיבלה ממנו שומה נמוכה בהרבה ושילמה לרות כ-160 אלף שקל בלבד. בכך עשתה דין לעצמה וגזרה על רות תספורת של כ-140 אלף שקל. בכך גם גררה את רות לבית המשפט.

בית משפט השלום בנתניה עשה את הדבר המתבקש. השופט חילמי חג'וג' קבע כי חברת הביטוח לא קיימה את מנגנון השמאי המכריע כנדרש, שומת שמאי החוץ היא הקובעת ויש להתעלם מחוות הדעת הנגדית של ביטוח חקלאי. כך אמור בית המשפט לתת גב למשטר רגולטורי רציני: יש כלל, יש הפרה ויש תוצאה.

אבל אז הגיע הערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

השופט אלי ברנד לא חלק על העיקרון. להפך: הוא כתב שאם ביטוח חקלאי רצתה להפעיל את מנגנון השמאי המכריע, "מה היה פשוט יותר מלומר זאת במפורש ולפעול על פי הוראות הרגולטור על הביטוח?". כלומר, גם הוא הבין שחברת הביטוח לא פעלה כפי שהייתה חייבת לפעול.

אלא שבמקום לאכוף את התוצאה עד הסוף, החזיר השופט ברנד את הדיון לבית משפט השלום. השופט ברנד נתפס לפגם פרוצדורלי: שופט השלום דן בשאלה אם שומת שמאי החוץ מחייבת, למרות שרות לא הודיעה לו לפני הדיון שהיא תבקש זאת. העובדה שנציגי ביטוח חקלאי לא הביעו התנגדות לדון בבקשה, למרות "הפגם הדיוני" ובכך לפי ההלכה הכשירו את הדיון בה, נדחקה הצידה.

וכך קרה הדבר הבא: ההפרה המהותית של חברת הביטוח נסלחה, והמבוטחת נענשה על הפגם הדיוני בהחזרת הדיון לבית משפט השלום.

למרבה הצער, השופט אלי ברנד שכח כי שוק הביטוח אינו שוק שוויוני. המבוטחת הפרטית נאבקת מול שחקן חוזר בבתי משפט, גוף מקצועי, מנוסה, מחזיק ייעוץ משפטי וייצוג קבועים, בנוי להתדיינות ממושכת ומכיר את הוראות הרגולטור. כשמערכת המשפט בוחרת להקל עם הגוף החזק בגלל תקלה דיונית של הגוף החלש, היא מחזקת עוד יותר את החזק.

מנגנון השמאי המכריע לא נולד במקרה. הוא נועד למנוע בדיוק את מה שקרה כאן: מצב שבו חברת ביטוח מתעלמת מהמסלול שקבע הרגולטור, משלמת פחות ומאלצת את המבוטח להיכנס להליך ארוך, יקר ומתיש כדי לקבל את המגיע לו. כשהמנגנון הזה מופר, הציפייה היא לאכיפה ברורה ומידית.

השופט אמנם לא הכשיר במפורש את הפרת הנחיות הרגולטור, אבל הוא העניק לביטוח חקלאי, הלכה למעשה, הזדמנות נוספת. המסר לחברות הביטוח מסוכן: גם אם לא תקיימו את הוראות הרגולטור, לא תשלמו את המחיר. אולי המבוטח יתבלבל ויבצע הפרה דיונית. אולי יהיה עוד סיבוב בבית המשפט.

בתי המשפט מתלוננים על העומס בבתי המשפט. הרגולטור על הביטוח בנה מנגנון שנועד בדיוק לכך. אבל כשהאכיפה שלו מתעכבת על ידי השופטים, מתקבלת התוצאה ההפוכה: עוד הליך, עוד דיון, עוד ערעור, ועוד עומס.

בשוק הביטוח זמן הוא כוח. כל דחייה, כל שלב נוסף, כל עיכוב בהכרעה משרתים את הגוף החזק יותר. לכן פורמליזם דיוני, מנותק מההקשר הכלכלי והרגולטורי, אינו רק טכני. הוא מעניק יתרון רב למי שכבר נהנה מיתרון מובנה.

אם רוצים שרגולציה תהיה אפקטיבית, לא מספיק לנסח כללים. צריך גם לאכוף אותם. וכשהכללים נועדו להגן על המבוטח מפני יתרון הכוח של חברת הביטוח, בית המשפט לא צריך להעניק לחברת הביטוח פתח מילוט. הוא צריך להציב גבול ברור. אחרת, הלקח שחברות הביטוח ילמדו הוא הלקח הלא רצוי: לא חייבים לציית להנחיות הרגולטור. אפשר להפר אותן ולקוות בשיטת מצליח שבית המשפט יחלץ אותן מן התוצאה.