ביהמ"ש: אין פיצוי למי שייפגע במהלך קיום החובה למנוע שכחת ילדים

דני עבד כנהג אוטובוס להסעת ילדים. בחלקו האחורי של כל אוטובוס כזה, חייבת להיות מותקנת מערכת התרעה על השארת ילדים ברכב. לאחר שהילדים יורדים מהאוטובוס, המערכת כופה על הנהג לגשת אל המערכת, לבדוק בדרכו אם לא נותרו ילדים ולנטרל אותה. אם הנהג ידומם את המנוע, יוציא את המפתח ממתג ההצתה וירד מהאוטובוס מבלי לנטרל את המערכת, היא תשגר צפצופי אזהרה, הבהובי אורות והתראות אל מוקדי בטיחות מחוץ לרכב ולעיתים אפילו אל הורה הרשום כאיש קשר.

באחד הימים, בדרכו לנטרול מערכת ההתרעה, נתקל דני במכשול, נפל ונפצע עם נזקי גוף חמורים. למרות זאת, סירבה הכשרה, מבטחת האוטובוס בביטוח חובה, לפצות אותו על נזקיו. הכשרה טענה כי דני נפצע לאחר שהוציא את המפתח ממתג ההתנעה. בשלב זה, לגישתה, האוטובוס חדל לשמש רכב למטרות תחבורה, אלא הפך לסתם זירה שבה ארעה תאונה. במילים אחרות, ביטוח החובה מכסה רק פעולות פיזיות, שמטרתן לגרום לרכב לנוע בדרכים ולא פעולות שמטרתן להבטיח את שלום הילדים הנוסעים ברכב.

דני נאלץ לפנות לבית משפט השלום בחיפה. התביעה הונחה על שולחנו של השופט עופר שובל.

דני הסביר לשופט כי הוא נפגע במהלך קיום חובה המוטלת על נהגי הסעות ילדים: למנוע את אחת הטרגדיות הקשות ביותר שאפשר להעלות על הדעת - ילד קטן שנשכח ברכב סגור. בניגוד לעמדת הכשרה, לגישתו, כל עוד המערכת לא נוטרלה, הנסיעה לא הושלמה בפועל.

השופט שובל לא השתכנע וקיבל את עמדת הכשרה. השופט הזכיר כי בשנים האחרונות מסתמנת בבית המשפט העליון מגמה ברורה של צמצום מעגל הזכאים לפיצויים מפגיעות בכלי רכב. רק מי שנפגע במהלך פעולה חיונית פיזית לנסיעת הרכב או לסיומה, זכאי לפיצויים. לדעת השופט, נטרול המערכת למניעת שכחת ילדים אינה פעולה חיונית פיזית לסיום הנסיעה. מדובר בדרישה התנהגותית שנועדה למנוע סיכון חיצוני (שכחת ילדים), אך לא בפעולה שבלעדיה לא ניתן לסיים את הנסיעה במובן התחבורתי שלה. השופט דחה לפיכך את תביעתו של דני וחייב אותו לשלם להכשרה הוצאות משפט בסך 3,000 שקל.

מאיפה הגיעה דרישת החיוניות הפיזית הזו? המחוקק מעולם לא כתב אותה. מדובר בחקיקה שיפוטית, יציר כפיהם הבלעדי של שופטי בית המשפט העליון, המשרתת את חברות הביטוח בלבד. בהסתמך על חקיקה שיפוטית זו, דחו בתי המשפט תביעות של נהגים שנפגעו כאשר סגרו דלת משאית או כשניקו שמשה קפואה בחורף בטענה שהמשאית "מסוגלת פיזית" לנסוע גם כשהדלת פתוחה או השמשה מלוכלכת.

פסק דינו של השופט שובל מהווה החמרה של גישת שופטי העליון המנוגדת לעניות דעתי לאחת המגמות הראשיות של חוק חוזה הביטוח: להקנות לציבור המבוטחים את הכיסוי הביטוחי שהם ציפו לו.

תקנה 364ז לתקנות התעבורה מטילה על ציבור בעלי האוטובוסים חובת התקנה של מערכת להתרעה על השארת ילדים ברכבי הסעה. התקנה מכפיפה את המערכת למפרט טכני קשיח (תקן ישראלי ת"י 6400). המפרט קובע כי לחצן הנטרול חייב להיות מותקן בחלקו האחורי של הרכב, כדי לאלץ את הנהג לצעוד פיזית לאורך כל המושבים ולבדוק שלא נותרו ילדים מאחור. משמעות הדבר ברורה: טכנית, מעשית וחוקית, הנסיעה ברכב הסעות ילדים אינה מסתיימת עם סיבוב המפתח בסוויץ' וכיבוי המנוע. הנסיעה מסתיימת רק לאחר סיור אנושי וכיבוי חיישן מערכת ההתרעה. קביעת השופט שובל כי "רצף הנסיעה נקטע" ברגע שהמפתח יצא מהסוויץ', היא פיקציה משפטית שמנותקת מהנדסת האנוש התחבורתית של הרכב.

יש לזכור כי חובת התקנת מערכת ההתרעה, הוטלה על בעלי האוטובוסים להסעת ילדים לאחר עשור של 45 מקרי תמותת ילדים כתוצאה משכחה ברכב. כך לפי נתוני מרכז המחקר של הכנסת. לכן, בהסעת ילדים, הנסיעה מסתיימת, כפי שהחוק מחייב, לאחר וידוא שהילדים ירדו בשלום. החובה לוודא שאף ילד לא נותר מאחור היא חלק מהותי מתפקידו התחבורתי של האוטובוס ושל נהג האוטובוס. בהקשר זה, ראוי גם שבית המשפט העליון יבדוק את עצמו, שמא החקיקה המשפטית שיצר בסוגיה זו, לא מוליכה את שופטי הערכאות המבררות לתוצאה הפוגעת במטרתה הסוציאלית ולפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט.