ביטוח חקלאי הפרה את הוראות הרגולטור - בית המשפט חילץ אותה

השופט מישאל חשין המנוח, שכיהן בבית המשפט העליון בשנים 1992–2005, תיאר את פערי הכוחות בין חברת הביטוח למבוטח: "זו מן הנפילים, והוא מקטני ארץ. וקטני ארץ, חכמים מחוכמים ככל שיהיו אין בכוחם לעמוד כנגד הנפילים". זו לא הייתה רק מטפורה, אלא תפיסת עולם: דיני הביטוח נועדו להגן על החלש מפני גוף חזק, מיומן ובעל משאבים. לכן, כשהרגולטור קובע מנגנון לריסון כוחו, על בית המשפט לאכוף אותו מיד, לא לגלות סובלנות להפרתו.

המקרה שנדון בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד ממחיש עד כמה התרחקו שופטינו מתפיסה זו.

רכבה של רות נפגע מרכב שהיה מבוטח בביטוח חקלאי. היא פנתה לשמאי מרשימת החברה. בהוראות הרגולטור הוא נקרא "שמאי חוץ", אך את הרשימה קובעת חברת הביטוח עצמה.

השמאי העריך את הנזק בכ־300 אלף שקל והעביר את השומה לביטוח חקלאי. לפי הנחיות הרגולטור, מבטחת המבקשת לחלוק עליה חייבת להגיש שומה נגדית ולהודיע בתוך שבוע על רצונה לפנות לשמאי מכריע. אחרת, שומת שמאי החוץ קובעת, ועליה לשלם לפיה.

ביטוח חקלאי לא הודיעה על כך במועד. במקום זאת קיבלה משמאי מטעמה שומה נמוכה בהרבה ושילמה לרות כ־160 אלף שקל בלבד. כך עשתה דין לעצמה, קיצצה כ־140 אלף שקל מהפיצוי וגררה את רות לבית המשפט.

השופט חילמי חג'וג' מבית משפט השלום בנתניה קבע כי ביטוח חקלאי לא קיימה את מנגנון השמאי המכריע כנדרש. לפיכך, שומת שמאי החוץ מחייבת ויש להתעלם מחוות הדעת הנגדית. כך נותנים גב לרגולציה: יש כלל, יש הפרה ויש תוצאה.

אלא שבערעור למחוזי התהפכה התמונה. השופט אלי ברנד לא חלק על העיקרון. אם ביטוח חקלאי רצתה להפעיל את המנגנון, כתב, "מה היה פשוט יותר מלומר זאת במפורש ולפעול על פי הוראות הרגולטור על הביטוח?".

למרות זאת החזיר את הדיון לשלום בשל פגם דיוני: רות לא הודיעה לפני הדיון שתבקש לראות בשומת שמאי החוץ שומה מחייבת. נציגי ביטוח חקלאי לא התנגדו לדיון בבקשה, ובכך, לפי ההלכה, הכשירו אותו למרות הפגם. עובדה זו נדחקה הצידה. החברה זכתה להזדמנות נוספת, ורות נשלחה לסיבוב נוסף בבית המשפט.

לעניות דעתי, הנמקה זו מתעלמת מחוסר השוויון בשוק הביטוח. מול רות ניצב שחקן חוזר בבתי המשפט: גוף מקצועי ומנוסה, בעל ייעוץ וייצוג קבועים, המכיר את הוראות הרגולטור וערוך להתדיינות ממושכת. הקלה עמו בשל תקלה דיונית של הצד החלש מעמיקה את פערי הכוחות.

מנגנון השמאי המכריע נועד למנוע בדיוק את שקרה כאן: חברת ביטוח מתעלמת מהמסלול המחייב, משלמת פחות ומאלצת את הנפגע לנהל הליך ארוך, יקר ומתיש לקבלת המגיע לו. השופט אמנם לא הכשיר במפורש את הפרת ההנחיות, אך ההזדמנות הנוספת שהעניק לחברה מחלישה את המנגנון שנועד להגן מפניה.

בתי המשפט מתלוננים על העומס, והרגולטור בנה מנגנון שנועד לצמצמו. כשאכיפתו מתעכבת, התוצאה הפוכה: עוד דיון, עוד ערעור ועוד עומס. בשוק הביטוח זמן הוא כוח. כל עיכוב משרת את הצד שערוך למאבק ממושך. פורמליזם דיוני המנותק מהמציאות הכלכלית והרגולטורית אינו עניין טכני בלבד; הוא מגדיל יתרון מובנה.

רגולציה אינה מסתיימת בכתיבת כללים. היא זקוקה לאכיפה. כשהכללים נועדו להגן על החלש, על בית המשפט להציב לחברת הביטוח גבול ברור. אחרת, המסר הוא שאפשר להפר את ההנחיות ולקוות, בשיטת מצליח, שתקלה דיונית של הנפגע תפתח פתח מילוט.