Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

פיצויים בשיעור 125%

אדם נפגע בתאונה. הפיצויים להם הוא זכאי, נועדו להשיב אותו, מבחינה כספית, למצבו לפני התאונה. הפיצויים לא נועדו להעשיר אותו.

אך ישנו מקרה אחד בו החוק מאפשר לניזוק להתעשר, לקבל יותר מכפי נזקו. זאת כאשר העובד ניזוק בתאונת עבודה והגורם האחראי לפצות אותו אינו המעביד, או מבטחו של המעביד.

הדוגמא הרווחת היא כאשר העובד נפגע בתאונת דרכים, בדרך לעבודה או ממנה, ברכב שאינו של המעביד.

נבהיר את דברנו: כאשר עובד עובר תאונת עבודה, העובד זכאי לתגמולים מהביטוח הלאומי. ברוב המקרים, תגמולי הביטוח הלאומי אינם מכסים את מלוא הפיצויים להם זכאי העובד. בין השאר משום שתגמולי הביטוח הלאומי מבוססים רק על 75% משכרו של העובד. העובד רשאי לנסות ולהשלים את הפיצויים ל- 100% בעזרת דיני הנזיקין, כולל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

אולם קיימים מקרים בהם התגמולים מהביטוח הלאומי מכסים ואף עולים על 100% מהפיצויים. כך הוא המקרה למשל, כאשר תאונת העבודה גרמה לעובד נכות גבוהה, אולם הנכות הגבוהה אינה מפריעה לעובד להמשיך ולעבוד כמקודם. מצב זה גורם לכך שהפיצויים הנפסקים על פי דיני הנזיקין, "נבלעים" בלשון המשפטנים, בתגמולי הביטוח הלאומי.

אולם, כאמור, במצב שכזה, אם הגורם האחראי לנזק הוא לא המעביד, אלא צד שלישי אחר, מורה חוק הביטוח הלאומי כי הגורם האחראי לנזק ישלם לעובד 25% מהפיצויים שפסק בית המשפט. כך יוצא שהעובד מקבל למעשה פיצויים בשיעור 125% מנזקו.

מדוע החוק מאפשר זאת? המטרה היא להיטיב עם הביטוח הלאומי, לעודד ניזוקים לתבוע פיצויים מהמזיק, במקרה שהמזיק אינו המעביד. תמריץ זה טוב לביטוח הלאומי. הוא מאפשר גם לו להצטרף לתביעה ולדרוש מהמזיק שאינו המעביד או מחברת הביטוח שלו, להשיב לביטוח הלאומי את מה שהביטוח הלאומי משלם ושילם לעובד.

גם שלמה אילוז, ניזוק בתאונת דרכים, ביקש לממש את זכותו לקבלת 25% מהפיצויים בנוסף לגימלאות הביטוח הלאומי.

אילוז, בעלים של חברה ומועסק בה כשכיר, נפגע בתאונת דרכים עת נהג בקטנוע שבבעלותו לצרכי העבודה.

תביעתו של אילוז, הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה והוא החל לקבל גימלאות מהביטוח הלאומי. בנוסף תבע אילוז את המאגר הישראלי לביטוח רכב – הפול, בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

השופט אליהו בכר מבית משפט השלום בתל אביב העריך את הפיצויים המגיעים לאילוז בסך של 764,426 ₪. אולם פיצויים אלה נבלעו בתגמולי הביטוח הלאומי שהסתכמו ב- 916,814 ש"ח.

אילוז ביקש אפוא לחייב את הפול בתשלום 25% מסכום הפיצויים הכולל של 764,814 ₪.

הפול התנגדה. הפול טענה כי כאשר האחראי לנזק הוא המעביד, אין זכות לקבל 25% מהפיצויים בנוסף לגימלאות הביטוח הלאומי.

הפסיקה, הוסיפה הפול, החילה כלל זה גם כאשר העובד נפגע ברכב של המעביד ופטרה את חברת הביטוח שביטחה בביטוח חובה את רכב המעביד.

במקרה זה, טענה הפול, יש לראות בקטנוע כרכב של המעביד נוכח העובדה שהחברה שבבעלותו של אילוז נשאה בתשלום פוליסת ביטוח החובה של הקטנוע ואף בהוצאות אחזקת הקטנוע.

בית משפט השלום קיבל את טענת הפול, ופטר אותה מלשלם לאילוז 25% פיצויים.

אילוז הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

השופט ישעיהו שנלר קיבל את ערעורו של אילוז.

המבחן לזיהוי רכב כרכב המעביד, קובע השופט שנלר, צריך להיות פשוט, מבלי שבית המשפט יידרש לבחינה מחודשת של כל מקרה ומקרה.

המבחן, מדגיש השופט, צריך להיות "טהור", מבלי להיזקק לנסיבות המיוחדות של המקרה.

מבין המבחנים האפשריים, הועדף מבחן חובת הביטוח. היינו האם על המעביד מוטלת החובה לבטח את הרכב בביטוח חובה אם לאו.

במקרה זה הקטנוע הינו בבעלותו ובהחזקתו של אילוז. מכאן שחובת הביטוח היא על אילוז ולא על המעביד.

לפסק דינו של השופט שנלר הסכים השופט ד"ר קובי ורדי.

השופטת רות לבהר שרון הצטרפה אף היא לפסק דינו של השופט שנלר והדגישה כי העובדה שאילוז הוא גם הבעלים של החברה בה עבד אינה מצדיקה לעשות מעין הרמת מסך ולראות באופנוע שבבעלותו כשייך לחברה שבבעלותו.

מצבו של אילוז, מסבירה השופטת, אינו שונה ממצבו של כל עובד אחר בחברה. העובדה שאילוז הוא גם הבעלים של החברה בה עבד אינה משנה. הקובע הוא שהאופנוע היה בבעלותו הפרטית והוא זה שחב בחובת הביטוח.

לפיכך קובעים השופטים כי על הפול לשלם לאילוז 25% מהפיצויים בסך 188,710 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בבית משפט השלום, ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח ומע"מ בגין הליך הערעור בבית המשפט המחוזי.