המבוטח הקטן שכח לנעול את סורג הדלת

מדינת ישראל התפרקה, זה מכבר, מחובת הדאגה לרכושנו ולבריאותנו.

הדאגה הועברה אל אנשי עסקים ממולחים, טייקוני ביטוח, שהריחו כי ניתן לעשות כסף, הרבה כסף, מגביית פרמיות של 38 מיליארד שקל בשנה כדי להבטיח את ה"דאגה לאזרח הקטן".

אכן, המדינה ציידה אותנו בחוק שיגן עלינו מפני כוחם של הטייקונים. זהו חוק חוזה הביטוח. מדובר בחוק מדהים, ממש מגנה כרטה.

אלא שלא די בחוק. צריך גם שופטים שיישמו אותו כלשונו ובעיקר כרוחו.

למרבה הצער, חלק משופטינו פשוט מתעלם מזכויות המבוטחים על פי החוק.

המקרה של יעקב מהבני מהווה דוגמא אחת מני רבות.

בבוקרו של אחד מימי השישי, יצא מהבני מביתו עם חמשת ילדיו הקטנים, כדי ללוות אותם לבית הספר.

חצי שעה מאוחר יותר שב מהבני הביתה והבחין כי אורחים לא קרואים פקדו את ביתו. הפורצים גנבו מחשב כף יד ותכשיטים.

מהבני פנה לתחנת המשטרה.

מה אתה רוצה מאתנו, אמרו השוטרים למהבני, אנחנו לא מסוגלים למנוע גניבות אפילו מתחנות משטרה. המדינה לא מספקת לנו כוח אדם. גם לא אמצעים. בשביל זה יש ביטוח.

מהבני ניחם את השוטרים. איזה מזל, אמר בליבו, טוב ששמעתי בקולו של דוד הכי טוב מהטלוויזיה, הקשתי על החמש ורכשתי פוליסת ביטוח בחברת ביטוח ישיר.

מהבני הקיש שוב על החמש. ביטוח ישיר שלחה אליו חוקר. זה גילה כי הפורצים עברו דרך גינת הבית וחדרו מבעד לדלת האחורית.

מהבני נזכר כי באותו בוקר תלה כביסה בגינה. כאשר הגיעה העת לקחת את הילדים לבית הספר, חזר לבית מבעד לאותה דרך אחורית, תוך שהוא מקפיד לנעול גם את הדלת, גם את התריס, גם את החלון שבאותה דלת ואף הגיף את הסורג המכסה על הדלת.

רק הגפת את הסורג, לא נעלת, הקשה החוקר.

כן השיב מהבני לתומו, חשבתי שתוך זמן קצר אני ממילא חוזר.

כפי שהקורא עם החושים המחודדים בוודאי כבר הבין, נציגי ביטוח ישיר נתפסו לעובדה שמהבני לא נעל את הסורג ודחו את תביעתו.

היית צריך לנעול לא רק את הדלת, החלון והתריס אלא גם את הסורג, נזפו בו. אמנם הפורצים היו צריכים עדיין להתגבר על התריס ועל החלון וגם להכניע את הדלת. אבל כל אלה לא שווים כלום בלי הסורג. לא בכדי דרשנו בפוליסה "סורגים על כל פתחי הבית".

מהבני נאלץ לפנות לעזרת בית משפט השלום בבאר שבע.

אלא שגם כאן ציפתה לו אכזבה.

לאחר שקרא במילונים, עיין בספרי מלומדים ודקדק בחומר הראיות, הגיע השופט עידו רוזין למסקנה הנחרצת כי סורג שאינו נעול לאו סורג הוא.

"לא ייתכן", כך מלמד השופט רוזין את מהבני פרק בהלכות הגיון, "כי אדם אשר נדרש להתקין סורגים בביתו על ידי חברת הביטוח, ואשר ידע כי תנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי הוא סירוג כל הפתחים בבית, יצפה לקבל פיצויים, כאשר הוא אינו נועל את הסורגים באחד הפתחים, רק משום שבהיסח הדעת הוא שכח לעשות כן".

גם השופט שילח אם כן את מהבני לביתו בלא כלום.

אלא שלפי חוק חוזה הביטוח, דווקא מסקנתו של השופט כי מהבני שכח "בהיסח הדעת" לנעול את הסורג, צריכה הייתה לזכות את מהבני במלוא תגמולי הביטוח.

על פי מצוות החוק, המבוטח אינו מאבד את זכויותיו רק משום שלא הפעיל את אמצעי המיגון. מותר לשלול מהמבוטח את תגמולי הביטוח רק אם חברת הביטוח תביא למשפט הוכחות כי המבוטח נמנע מלהפעיל את אמצעי המיגון בכוונת מרמה, משום שביקש לגרום לגניבה.

זה לא המקרה של מהבני. הרי הוא שכח לנעול את הסורג "בהיסח הדעת", כך, בלשונו, קבע השופט.

ביטוח ישיר יכולה הייתה לזכות בפטור מוחלט מתשלום במקרה נוסף: אם הייתה מוכיחה כי שום חברת ביטוח סבירה, בעד שום הון שבעולם, לא הייתה מבטחת את מהבני אילו ידעה כי הוא עלול בהיסח הדעת לשכוח לנעול את הסורג.

אולם גם הוכחה כזו לא הביאה ביטוח ישיר בפני השופט רוזין.

בהעדר אחת משתי הוכחות אלה, החוק אינו פוטר את חברת הביטוח מאחריותה.

חוק חוזה הביטוח יוצא מנקודת הנחה כי אנו בני אדם. לעיתים טועים, לעיתים מתבלבלים. חבל ששופטינו מענישים אותנו על חולשות אנוש אלה, בשלילת זכויות עבורן אנו משלמים במיטב כספנו.

מעבר לכל אלה, גם קופת חברת הביטוח התעשרה כאן כך סתם.

בקביעת גובה הפרמיות, חברות הביטוח לוקחות בחשבון את העובדה שהן מבטחות אותנו גם מפני חולשותינו. אולם בחסות בית המשפט, הן מצליחות להותיר בקופתן גם אותן פרמיות, שנועדו לבטח אותנו מפני חולשות אלה. הנה אחת הסיבות שחברות הביטוח גובות כל שנה 38 מיליארד שקל ומצליחות להותיר בקופתן יותר ממחצית מסכום זה.

כך על פי נתונים רשמיים של המפקח על הביטוח.