הלכה על כל הקופה

חברת ביטוח הסבורה כי המבוטח הטעה אותה בעת עשיית הביטוח, יכולה לנסות להוכיח כי המבוטח עשה זאת בכוונת מרמה.

אם הדבר יעלה בידה היא תצא פטורה בלא כלום.

אם הדבר לא יעלה בידה, עדיין פתוחים בפניה שני מסלולי הגנה.

במסלול הראשון, חברת הביטוח חייבת לשכנע כי חברת ביטוח סבירה לא הייתה מסכימה לבטח את המבוטח אפילו תמורת פרמיה גבוהה יותר. הצלחה במסלול זה מקנה פטור מוחלט.

במסלול השני, חייבת חברת הביטוח להודות כי היא הייתה מסכימה לקבל את המבוטח לביטוח, אך בשל מצבו המיוחד היא הייתה גובה ממנו פרמיה גבוהה יותר. הצלחה במסלול זה מזכה רק בפטור חלקי, בהתאמה לפרמיה המופחתת שנגבתה עקב הפרת חובת הגילוי.

חדי העין יבחינו כי חברת ביטוח הבוחרת ללכת במסלול הראשון, מוותרת מראש על המסלול השני. הרי לא יעלה על הדעת לטעון ברצינות כי חברת ביטוח סבירה תמורת כל הון שבעולם לא הייתה מקבלת את המבוטח לביטוח ולחילופין כי דווקא חברת הביטוח הנתבעת הייתה מסכימה לבטחו (אמנם תמורת פרמיה גבוהה יותר).

אולם הפיתוי לזכות בפטור מלא, חזק מכל הגיון. לכן חברות הביטוח מעדיפות לנסות את מזלן במסלול הראשון וללכת על כל הקופה, תוך סיכון שאם תכשלנה במסלול זה תיאלצנה לשלם את מלוא תגמולי הביטוח. בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. אלא אם כן יתמזל מזלן והן תיפולנה על שופט שיאפשר להן להמשיך למסלול השני מבלי להבחין בסתירה.

מזל זה שיחק לידיה של חברת הביטוח הכשרת היישוב.

רפי אלופר הלך לבית עולמו. אלמנתו וילדיו הקטינים פנו להכשרת היישוב וביקשו לממש את פוליסת ביטוח החיים שהמנוח רכש שם.

הכשרת הישוב סירבה. המנוח היה רמאי, טענה הכשרת הישוב. הוא לא גילה לנו על מחלת כבד ממנה סבל.

להגנתה מפני התביעה שהגישו האלמנה והקטינים לבית משפט השלום בבאר שבע, גייסה הכשרת היישוב את החתם הרפואי פרופ' ארדון רובינשטיין.

בחוות דעתו, ציין החתם כי בדיקת תיקיו הרפואיים של המנוח העלתה כי סבל ממחלת כבד אך השיב בשלילה על השאלה שהתייחסה למחלות כבד. עוד קבע החתם בחוות דעתו כי שום מבטח סביר לא היה מקבל את המנוח לביטוח חיים אילו ידע על מחלת הכבד. גם לא תמורת פרמיה גבוהה יותר.

השופט יעקב שפסר לא קיבל את טענת המרמה שייחסה הכשרת הישוב למנוח. הכשרת הישוב, קבע השופט, לא עמדה בנטל להוכיח כוונת מרמה. הכשרת היישוב לא הביאה כל ראיה על תהליך החתמת המנוח על הצהרת הבריאות. הגורם שהחתים את המנוח על הצהרת הבריאות, הדגיש השופט, לא הובא לעדות כלל.

ייתכן, הוסיף השופט, שהמנוח לא ראה במחלת הכבד עניין מהותי. שהרי על פי עדותו של פרופ' רובינשטיין, במחלת הכבד ממנה סבל המנוח אין קיצור בתוחלת החיים.

השופט שפסר גם לא קיבל את חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין לפיה מבטח סביר לא היה מסכים לבטח אדם הלוקה במחלת הכבד ממנה סבל המנוח. עמדה זו של פרופ' רובינשטיין בחוות דעתו, קבע השופט, אינה מתיישבת עם עדותו בבית המשפט אודות המחלה. שהרי פרופ' רובינשטיין העיד כי אין מדובר במחלה פעילה כל העת וכי בהעדר התפרצות של המחלה כלל לא נפגעת תוחלת החיים.

השופט שפסר דחה אפוא את חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין וקבע כי המנוח כן היה מתקבל לביטוח בתמורה לפרמיה גבוהה יותר.

כאן למעשה היה צריך להסתיים פסק הדין. הרי הכשרת הישוב נכשלה במסלול ההגנה לפיו מבטח סביר לא היה מקבל את המנוח לביטוח גם תמורת פרמיה גבוהה יותר.

אלא שכאן, נחלץ השופט שפסר לעזרת הכשרת הישוב והעניק לה את הפטור החלקי הגם שפטור זה לא נטען ולא הוכח על ידי הכשרת הישוב.

בהעדר נתונים באיזו פרמיה היה המנוח מתקבל לביטוח אצל הכשרת היישוב, אמד השופט בעצמו את גובה הפרמיה שהמנוח היה נדרש לשלם כגבוהה ב- 50 אחוז מזו ששולמה בפועל.

לפיכך קובע השופט, כי על הכשרת הישוב לשלם לאלמנה וליתומים שני שליש מגובה סכום הביטוח.