Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

איחרת לדווח לביטוח? תשלם קנס גם אם האיחור מוצדק

היה זה יום חורף סוער. ישראלה טולצינסקי חזרה אל דירתה וגילתה למגינת ליבה כי מים מציפים את חדר השינה שלה. המים חלחלו וטפטפו גם לחדר נוסף הנמצא במפלס שמתחת לחדר השינה. טולצינסקי רוקנה את המים וייבשה את הרצפה.

כשלושה חודשים לאחר מכן, בתחילת הקיץ, החלו להופיע בדירה כתמי רטיבות. לוחות העץ של הפרקט התנפחו. זאת בנוסף על נזקים אחרים.

טולצינסקי יצרה קשר עם חברת הביטוח כלל, שביטחה את הדירה. כלל מינתה שמאי ושרברב. בעקבות בדיקותיהם, נשלח אל טולצינסקי מכתב הדוחה את תביעתה. בלית ברירה, פנתה טולצינסקי לבית משפט השלום בחיפה.

מדוע אינכם משלמים לה, הקשה השופט אינאס סלאמה.

משתי סיבות ענו נציגי כלל. ראשית, הפוליסה שלנו מכסה רק נזקים שנגרמו עקב "הימלטות או דליפה של מים". שנית, המבוטחת הודיעה לנו על הנזקים באיחור של 3 חודשים. בכך מנעה מאתנו לבדוק את הנזק בזמן אמת וגרמה לנו "נזק ראייתי" (כלומר, לא אפשרה למצוא ראיות לכך שהנזק לא מכוסה בפוליסה).

השופט סלאמה עיין בפוליסה ומצא כי היא מכסה גם "גשם שבא בשעת סערה" וגם "שיטפון או הצפה ממקור מים חיצוני". השופט קרא את גרסת המבוטחת וגם את חוות דעת השמאי וממצאי השרברב. השופט גילה כי למעשה שני המומחים לא סותרים את גרסת המבוטחת, לפיה מי גשמים, בעקבות יום סוער, הציפו את רצפת חדר השינה שלה. אין ספק שאירוע שכזה מכוסה על פי הפוליסה, פסק השופט. אמנם, ציין השופט, ניתן היה לצפות כי המבוטחת תמציא אישורים על הסערה, אולם מיד לאחר מכן השופט נזכר כי הנזקים לא נגלו לעין מיד אלא רק כעבור מספר חודשים. לכן "יש לזקוף דווקא לזכותה של המבוטחת את העובדה שהיא לא אצה רצה לאסוף, לתעד ו"להכין תיק" לצורך תביעתה העתידית".

סיבת הדחייה הראשונה של כלל, כי אירוע ההצפה אינו מכוסה, נדחתה אם כן על ידי השופט.

השופט עבר לסיבה הדחייה השנייה. אכן, מודה השופט, צודקים נציגי כלל כי חובתו של כל מבוטח להודיע מיד לחברת הביטוח על קרות מקרה ביטוח. היה אפוא על טולצינסקי, להכניס את כלל לתמונה מיד עם גילוי הצפת המים באותו יום גשום. זה היה מאפשר לכלל לבדוק את חבותה ואף להקטין אולי את נזקיה. אולם כאן השופט נזכר שוב בעובדה כי הנזק החיצוני לא התגלה מיד, אלא בחלוף מספר חודשים. עובדה זו "יכולה לתת הסבר לאי הדיווח המידי".

השופט הגיע אם כן למסקנה כי גם סיבת הדחייה השנייה של כלל לא מוצדקת: "בשים לב למכלול הנסיבות ובהתאם לניתוח דלעיל, לא שוכנעתי שההודעה המאוחרת מובילה לדחיית התביעה".

אלא שכאן השופט עשה תפנית. "ההודעה המאוחרת, לא מהווה הפרה של התחייבויות המבוטח על פי הפוליסה, אולם בהחלט יש בה כדי להטיל על המבוטחת אשם תורם. בשקלול כל הנתונים מצאתי להעמיד את האשם התורם של המבוטחת על 20%".

כך, לפי "שיטת האצבע" העניש השופט את המבוטחת בקנס של קיזוז משמעותי מזכויותיה, על עצם האיחור בהודעה לחברת הביטוח. כל זאת, כאשר לפי קביעת השופט עצמו, האיחור בהודעה נבע מסיבה שאינה תלויות במבוטחת: העובדה שהנזקים עצמם לא הופיעו מיד לאחר אותו יום גשום.

כאן עולות שלוש תהיות:

הראשונה, התעלמות השופט מהנחיית המפקח על הביטוח האוסרת לעשות שימוש בטענה של אשם תורם בתחום הביטוח. "דוקטרינת האשם התורם החוזי", קבע המפקח, "מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו... שחרור המבטח מחבות במקרה של התרשלות המבוטח... מרוקן מתוכן את התכלית שבבסיס פוליסת הביטוח".

השנייה, התעלמות השופט מסעיף מפורש בחוק חוזה הביטוח. סעיף 24 קובע כי רק אם חברת הביטוח תוכיח כי המבוטח במתכוון הודיע לה באיחור על מקרה הביטוח, אז ורק אז היא פטורה מחבות וגם זאת רק בגובה הנזק שנגרם לחברת הביטוח. בכל מקרה, מדגיש סעיף 24, אם המבוטח מודיע לחברת הביטוח על מקרה הביטוח באיחור "מסיבות מוצדקות", אסור לשלול מהמבוטח תגמולי ביטוח, גם אם נגרם לחברת הביטוח נזק. והרי במקרה זה השופט עצמו קובע כי האיחור בהודעה היה מוצדק.

התהייה השלישית, נוגעת לנוקשות שבה בתי המשפט נוהגים כלפי המבוטח הקטן לעומת הגמישות כלפי חברות הביטוח. כאשר חברת ביטוח מאחרת בתשלום תגמולי ביטוח, כך קבע בית המשפט העליון בפרשת גרשון, על בית המשפט לדקדק עם המבוטח ולדרוש ממנו הוכחות על הנזק שנגרם לו, כולל הוכחה שהמבוטח עשה הכול כדי להקטין את הנזק, שמא חס וחלילה הפיצויים יכבידו על חברת הביטוח. זאת אפילו ברור לכל הדעות שהאיחור בתשלום גרם למבוטח נזק. והנה כשמדובר באחת מהעם, שאיחרה בהודעה לחברת הביטוח, קונסים אותה ללא היסוס, גם אם האיחור היה בלתי נמנע, גם אם אין הוכחות כלשהן על נזק כלשהו שנגרם לחברת הביטוח.