שופטת: "עיוורון כשלעצמו אינו מגביל בניידות"

ש' היא כיום בת 60. היא עיוורת כמעט לחלוטין. גם מחלות כרוניות אחרות לא פסחו עליה. סך כל נכויותיה הרפואיות, מגיע לשיעור העולה על 100 אחוז. אולם, כידוע, בתחום הביטוח לא מסכמים נכויות רפואיות, אלא משקללים אותן. כך למשל, לפי שיטת השקלול, 50 ועוד 50 אינם 100 אלא 75 אחוז. אדם לעולם לא יגיע ל-100 אחוז נכות רפואית, אפילו לא במותו. מכל מקום, נכויותיה של ש' כל כך רבות וקשות שאפילו רופאי המוסד לביטוח הלאומי נאלצו להכיר בכך ששיעור נכותה כמעט מוחלט. הם שקללו אצלה 97 אחוזי נכות רפואית ו- 100 אחוז נכות תפקודית.

מצוידת בכל האישורים הרפואיים האפשריים, פנתה ש' למוסד וביקשה לקבל "קצבת שירותים מיוחדים". שמה של הקצבה, כרגיל במקומותינו, מטעה. הקצבה דלה. אין בה די כדי לרכוש אפילו חלק קטנטן מהשירותים המיוחדים שנכה קשה זקוק להם. מעבר לכך, עד שמישהו מצליח לממש את זכותו לקבלה, יוצאת נשמתו עד שהוא זקוק לשירותים מיוחדים רק כדי לרפא את נפשו מההשפלות שהוא נאלץ לעבור.

רופאי המוסד, כצפוי דחו את תביעתה של ש' לקבלת הקצבה. ש' פנתה ל"וועדת עררים לשירותים מיוחדים". גם כאן השם מטעה. אין מדובר בערכאת ערעור ניטראלית אלא בוועדה פנימית של המוסד. כלומר רופאי המוסד יושבים שם בערעור על חבריהם רופאי המוסד. כצפוי, גם וועדת העררים דחתה את ש'. היא השליכה את יהבה כעת על בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

ביקורת אמתית ויעילה על הרשויות היא מנשמת אפה של הדמוקרטיה. לכן כל מי שזכויות האדם הן נר לרגליו, היה מצפה שנשואי הפנים היושבים בבית הדין, יפשילו שרוולים, ימנו רופאים ניטרליים ויבחנו לפני ולפנים את זכאותה של ש' לקצבה. אולם, למרבה הצער, לא כך קורה שם. לפי גישת בתי הדין לעבודה, אין ערעור על שיקול דעת רופאי המוסד. גם אם הנכה יצליח באותות ובמופתים להוכיח כי הם טעו ושיקול דעתם היה לקוי הוא לא יזכה בקצבה. אפילו יצליח להוכיח כי שיקול דעתם "לקה בחוסר סבירות קיצונית" הוא לא יזכה בקצבה. במקרה האחרון הנכה יקבל... סיבוב נוסף בפני אותם רופאי וועדת עררים.

זו כמובן גישה לא חוקתית. רק במדינות דיקטטוריות אתה יכול לערער על החלטות הדיקטטור רק בפני הדיקטטור. אמנם יש שופטים, המחפשים כל סדק כדי לעשות צדק עם הנכים ולהתערב, כמו השופט חיים ארמון, אליו התוודענו לפני מספר שבועות. אולם רוב השופטים מעדיפים לעצום עיניים מול חוסר הצדק ולא להתערב.

תיקה של ש' הונח על שולחנה של השופטת שרה שדיאור. לשופטת שדיאור ניסיון רב והיכרות קרובה עם רופאי הביטוח הלאומי עוד מלפני היותה שופטת. היא שמשה משך 15 שנה, סגנית היועץ המשפטי של המוסד לביטוח לאומי.

מה לך כי תליני על רופאי הוועדה, אמרה השופטת שדיאור לבתה של ש' שליוותה אותה, תיראי באיזו אמפתיה הם מתארים את אמך בפרוטוקול הוועדה. הרופאים הקשיבו ב"רגישות ראויה" לאמך והבחינו כי היא "מביעה רגשות של סבל עקב כאבים".

אבל איך אפשר להגיע למסקנה כי בנכותה הקשה היא לא זקוקה לשירותים מיוחדים, הקשתה הבת. הנה לדוגמא, קביעת רופאי הוועדה כי אמי עצמאית בניידות בתוך הבית. איך אפשר להתעלם מהגיל, מהמצב הבריאותי ובעיקר מהעיוורון של אמי הפוגמים ביכולתה להסתובב בבית ולבצע בו פעילות?

"לטעמי" השיבה השופטת לדברי הבת, "עיוורון כשלעצמו אין בו כדי להגביל בניידות". אם היא יכולה לקום בכוחות עצמה, כפי שרופאי הוועדה קבעו, היא "עצמאית בניידות".

אבל יש לה בעיות בהלבשה, המשיכה הבת לטעון והרופאים התעלמו מהן.

את מגלה כפיות טובה כלפי רופאי הוועדה, התקוממה השופטת. דווקא בכל הנוגע להלבשה הם הלכו לקראת אמך "לפנים משורת הדין". אמך החלה להתנשם כאשר "התבקשה להדגים הפשטה והלבשה של החולצה". והנה, למרות שאמך הפסיקה את ההדגמה, הם קבעו שעקב מחלתה היא זקוקה לסיוע. אמנם "לסיוע מועט" בלבד, אבל הם בכל זאת הבחינו כי קשה לה.

ומה לגבי הרחצה, התעקשה הבת, אמי לא יכולה להתרחץ ללא עזרה. אכן כאן רופאי הוועדה קיפחו את אמך, הודתה השופטת. מצד אחד הם רשמו כי אמך זקוקה ל"עזרה בהכנות לרחצה, לנוכחות אדם נוסף בעת הרחצה ולעזרה קלה ברחיצה קלה מתחת לברכיים". מצד שני בסיכום קבעו הרופאים כי היא "זקוקה לסיוע מועט". אני מסכימה, קבעה השופטת, כי ללא ליווי מלא של הזולת אמך אינה יכולה להתרחץ. "בעניין זה נפל פגם בעבודת הוועדה. אולם גם תיקון פגם זה לא ישנה את התוצאה הסופית".

ומה לגבי האכילה, הבת לא הרפתה, רופאי הוועדה עצמה קבעו כי אמי זקוקה לעזרה בחימום האוכל, בהגשתו ובהכנת תרופות. נכון, הסכימה השופטת והם אכן העניקו לה ניקוד מתאים: "זקוקה לסיוע מועט".

בקיצור, לא עזר דבר. השופטת שדיאור שילחה את ש' לביתה בלא כלום וסיכמה את פסק דינה בלשונה הפיוטית, "יגעתי ולא מצאתי פגם בהחלטת הוועדה ונימוקיה, פרט לעניין גבולי ברחצה, אשר הוא כשלעצמו אינו משנה לטעמי את המסקנה הכללית לפיה ש' אינה תלויה בעזרת הזולת".

כאן עולה שאלה מתסכלת: קצבת שירותים מיוחדים עשויה לעזור (במעט) לנכה קשה להתגבר על קשיי עיוורונו. אבל, מה יכול לעזור לאלת המשפט העיוורת כדי להתחיל לראות את העוול? מי שיודע את התשובה, שיקום.