מי שהוגן משלם (פעמיים)

רכבו של שמעון חברוני נפגע בתאונת דרכים מרכבו של רונן אברמוב.

לא היה ספק כי אברמוב אחראי לתאונה. אברמוב גם לא התכחש לאחריותו לתאונה. הוא נהג בהגינות והסכים לפצות את חברוני.

אברמוב היה גם זהיר ומסודר ולקח מחברוני אישור בכתב. באישור נרשם כי חברוני קיבל את הפיצויים המגיעים לו וכי אין לו תביעות נוספות.

עד כאן הכול טוב יפה.

אלא שבאחד הימים, הופתע אברמוב כשקיבל כתב תביעה מחברת הביטוח מנורה. בכתב התביעה, טענה מנורה, כי היא ביטחה את רכבו של חברוני בביטוח מקיף וכי שילמה לחברוני תגמולים עבור נזקי רכבו. כעת היא פונה אל אברמוב בתביעת תחלוף (שיבוב), שישיב לה את מה ששולם על ידה לחברוני.

בכתב ההגנה שהגיש אברמוב הוא לא הכחיש את אחריותו לתאונה. אולם, כך טען, כבר שילם לחברוני את נזקיו. מנורה אינה יכולה לתבוע, לאור האישור שקיבל מחברוני. בנוסף הגיש אברמוב הודעה לצד שלישי כנגד חברוני.

מנורה וחברוני טענו יחדיו כי הפיצוי ששילם אברמוב לחברוני לא ניתן בגין הנזק לרכב אלא בגין נזקים שנגרמו לחברוני מעבר לסכום הביטוח, כמו השתתפות עצמית, הפסד הנחת העדר תביעות ועוד.

שופטת בית משפט השלום בירושלים, מרים ליפשיץ-פריבס, בפניה הובאה המחלוקת, לא קיבלה טענה זו. הפיצוי שקיבל חברוני מאברמוב, כך מוצאת השופטת, ניתן בגין כלל נזקי התאונה. לו הוסכם שהפיצוי הוא בגין נזקים שמעבר לנזק לרכב יש להניח, קובעת השופטת, כי הדבר היה נרשם במפורש. חברוני, מוסיפה השופטת, יצר כלפי אברמוב מצג לפיו הוא לא יפנה לקבל תגמולי ביטוח מחברת הביטוח שלו. רק על יסוד מצג זה הסכים אברמוב לפצותו.

ואף על פי כן, חייבה השופטת את אברמוב לשלם למנורה את תגמולי הביטוח ששולמו על ידה לחברוני.

חוק חוזה הביטוח, מסבירה השופטת, מעביר לחברת הביטוח את זכות התביעה שהיתה למבוטח.

המועד בו עוברת זכות התביעה מהמבוטח לחברת הביטוח, הוא המועד בו משלמת לו חברת הביטוח את תגמולי הביטוח.

במקרה זה, מוצאת השופטת, המועד בו שילמה מנורה לחברוני את תגמולי הביטוח בגין הנזק לרכבו, קדם במעט לאישור שנתן חברוני לאברמוב.

זכות התביעה אם כן, עברה למנורה טרם מתן האישור.

לפיכך, קובעת השופטת, האישור שנתן חברוני לאברמוב לא היה לו כל תוקף. במועד מתן האישור אברמוב קיבל כספים שלא הגיעו לו ונתן כתב שחרור על זכויות שלא היו יותר בידיו. על אברמוב לשלם למנורה את תגמולי הביטוח ששילמה לחברוני.

במישור היחסים שבין אברמוב לחברוני, קובעת השופטת, מאחר וחברוני קיבל כספים שלא הגיעו לו, עליו להשיב אותם לאברמוב.

אנו סבורים בכל הכבוד, כי פסק דין זה מוטעה. הוא מטיל על צד ג', המשלם בתום לב פיצויים, עול בלתי אפשרי. עליו לפעול כעת גם לשמירת האינטרסים של חברת הביטוח של הניזוק. עליו לערוך בירורים אם לניזוק יש ביטוח או אין ביטוח. עליו לוודא שמא הניזוק כבר קיבל מחברת הביטוח שלו את תגמולי הביטוח.

אם הניזוק ישיב לצד ג' את הכספים שקיבל פעמיים, מה טוב. אולם כאשר לניזוק לא תהיה יכולת להשיב את הכספים שקיבל מצד ג', זה האחרון עלול להנזק על לא עוול בכפו.

פסק הדין גם מנוגד לאמור בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח (סעיף התחלוף) המסדיר את הסיטואציה בדרך אחרת. חוק חוזה הביטוח קובע כי "קיבל המבוטח מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח לפי סעיף זה, עליו להעבירו למבטח; עשה פשרה, ויתור או פעולה אחרת הפוגעת בזכות שעברה למבטח, עליו לפצותו בשל כך".

במילים אחרות, אם המבוטח מקבל את תגמולי הביטוח, אכן זכות התביעה שלו עוברת למבטח, אבל אם בהמשך, המבוטח פוגע בזכות שעברה למבטח וגובה תגמולים מצד ג', הפתרון החוקי הוא ביחסים שבין המבטח והמבוטח. על המבוטח לפצות את המבטח.

שיקולי צדק ופיזור נזק היו צריכים להוביל לתוצאה שונה, העולה גם מלשון החוק. מנורה הייתה צריכה להשיב לעצמה את תגמולי הביטוח ששילמה לחברוני מחברוני עצמו ולא מאברמוב תם הלב.