ניסיון אובדני אירוע צפוי

ניסיון אובדני מהווה אירוע צפוי

ביום שבת, נמצא יובל (שם בדוי), נער בן 15 וחצי, בחצר ביתו, כשחבל כרוך על צווארו.

הגורמים אשר דחפו את יובל לניסיון האובדני, היו רשומים על הקיר.

כמו בבתי ספר רבים אחרים בארץ, גם בבית ספרו של יובל, הנערים העבריינים עברו משולי החברה למרכזה. כדי להיות מקובל, נאלץ יובל להתחבר אליהם ונקלע למצוקה.

המורים התעלמו.

גם השוטרים לא גילו רגישות. באחד הלילות הוצא יובל על ידי שוטרים מביתו, כאחד הפושעים. הוא נחקר תחת לחץ והפחדה במתקן משטרתי מאיים. החוקרים ניפצו את תדמיתו העצמית וכפו עליו עימות עם חבריו העבריינים. הוא נקלע למצב נפשי ללא מוצא.

לבסוף ניסה לתלות את עצמו, אולי כניסיון לזעקה אחרונה לעזרה.

אביו של יובל, אשר מצא אותו תלוי, הבהיל אותו לבית החולים שניידר. שם אובחנה פגיעה מוחית קשה.

מאז נותר יובל בתרדמת. הוא אינו מגיב לסביבתו, סובל משיתוק בארבעת גפיו, מרותק למיטה ולכסא גלגלים, אינו שולט בסוגריו ונזקק לעזרה סיעודית קבועה ומלאה סביב השעון.

יובל, כמו כל תלמידי ישראל, היה מבוטח בפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים. הפוליסה נרכשה בכספי ההורים, מכוח חוק חינוך חובה, בחברת הביטוח כלל. היא חלה לא רק על תאונות בתחומי בית הספר, אלא גם מחוצה לו, בכל מקום בעולם, בכל שעות היממה. אין צורך להוכיח זיקה כלשהי בין פגיעת התלמיד ללימודים.

הוריו של יובל פנו אל כלל וביקשו לממש את הפוליסה, על מנת שתסייע בידם לטפל בבנם.

אולם כלל דחתה את תביעתם. הפוליסה, השיבו נציגי כלל, מכסה אך ורק תאונות. בנכם לא עבר תאונה. בנכם ביקש למות. הוא סיכן את עצמו במתכוון. נכותו נובעת מסיכון עצמי מכוון.

נקדים ונבהיר שטענה זו, כי המבוטח סיכן את עצמו, או את רכושו, במתכוון, הייתה נכונה עד לראשית שנות השמונים. אלא שאז בא חוק חוזה הביטוח ובעקבות אביו הרוחני, החוק השוויצרי, הכניס שינוי מהותי בתחום הביטוח.

שינוי זה קובע כי חברת הביטוח פטורה מלשלם עבור מעשים מכוונים, רק כאשר מטרת המבוטח לקבל באמצעות המעשה המכוון את תגמולי הביטוח. כך גם פורש החוק על ידי בית המשפט העליון שלנו. לכן לדוגמא, גם אדם הנכנס במודע לצומת באור אדום, זכאי לתגמולי ביטוח, אלא אם יוכח כי כל מטרתו הייתה להיפגע או לפגוע ברכושו, כדי לזכות בתגמולי ביטוח.

אלא שחברות הביטוח ממשיכות להעלות את הטענה. גם במקרים שברור, כי המבוטח ביצע את מעשיו, מבלי לחשוב כלל על תגמולי הביטוח. כמו במקרה של יובל.

אין כל ספק כי המעשה שעשה יובל, מתוך מצוקה אמיתית נעשה. הוא לא חשב באותו רגע על חברת כלל. הוא כלל לא ידע על הפוליסה. מטרתו היחידה הייתה להיחלץ ממצוקתו.

והנה, למרות שעברו כבר כמעט 30 שנה מאז שחוק חוזה הביטוח הנהיג את השינוי, עדיין קיימים שופטים המקבלים את הטענה.

המחלוקת בין הוריו של יובל לבין כלל הונחה על שולחנו של השופט אליהו בכר, מבית משפט השלום בתל אביב.

פוליסות ביטוח, קובע השופט בכר, מכסות אך ורק אירועים בלתי צפויים ולא אירועים מכוונים.

אין חולק, ממשיך השופט, כי יובל, הוא עצמו ולא אחר, כרך את החבל סביב צווארו כשתלה את עצמו.

עם כל הצער שבכך, ממשיך השופט, מעשה זה הינו בגדר מעשה מכוון. מעשה מכוון שכזה, שהביא אחריו תוצאה קשה ביותר עבור יובל, אינו יכול להיות מכוסה בפוליסת הביטוח. הוא אינו אירוע בלתי צפוי. נהפוך הוא, הנזק המלווה את המעשה המכוון הינו למרבה הצער אירוע צפוי.

כך קבע השופט בכר, דחה את התביעה והותיר את יובל והוריו אל מול שוקת שבורה.

יחד עם זאת, השופט גילה אנושיות בבואו לדון בשאלה אם להטיל על משפחתו של יובל לשלם לכלל הוצאות משפט.

"התלבטתי ביני וביני רבות", מעיד השופט על עצמו, "האם למרות העובדה ולפיה מדובר בנכה 100%, אין מקום לחייב בהוצאות. לבסוף סברתי, כי מדובר בחברת ביטוח שתוכל בנסיבות לספוג ההוצאה לנוכח הקושי הרב הניצב לפתחו של המבוטח בחייו הקשים ממילא. לכן לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות".