אחראית למות מבוטחה

"פוליסה אולטימטיבית למטיילים צעירים בריאים היוצאים לחו"ל לתקופות ארוכות", כך מכריזה חברת הביטוח הראל על מרכולתה. "זו פוליסה חדשנית וייחודית", ממשיכה החברה ומתהדרת, "הכוללת בתוכה את כל המרכיבים כגון ספורט אתגרי, חילוץ ואיתור על ידי יחידת 669, קשר טלפוני ישיר לרופא ישראלי, מחלות גיאוגרפיות, סקי, הטסה רפואית ועוד... הכל כלול!".

אלא שהמקרה של איתי כהן ז"ל מוכיח כי דיבורים לחוד ומציאות לחוד.

עם סיום שירותו הצבאי, יצא איתי, יחד עם חברתו, מיטל, לטיול בדרום אמריקה.

כאשר הגיעו להווארז, עיירה באזור הררי גבוה בפרו, חש איתי ברע. הרופא המקומי אבחן דלקת ריאות ונתן לו טיפול מתאים. מצבו של איתי השתפר.

אולם 3 ימים מאוחר יותר, מצבו של איתי החמיר, עד כדי כיחלון וקשיי נשימה. הרופא המקומי קבע, כי יש להעבירו בדחיפות לבית חולים בלימה.

בטרם צאתו לחו"ל, כמו תרמילאים רבים אחרים, התפתה איתי ורכש מהראל את פוליסת ביטוח הנסיעות שלה עם ההרחבה 669 לחילוץ בעת מצוקה.

מיטל עיינה בפוליסה והתקשרה עם ד"ר גוטפרוינד בבוליביה. שמו היה רשום בפוליסה כרופא לשעת חירום. ייקח לי 3 ימים להגיע אליכם, השיב מעבר לקו רופא החירום. אולם בלימה עצמה יש לנו רופא מתנדב, בשם ד"ר רויטמן, תפני אליו.

מיטל פעלה כמצוות רופא החירום והתקשרה עם הרופא המתנדב, אלא שזה היה בדרכו למשחק כדורגל והשיחה עימו נותקה.

חלפו שעתיים. מצבו של איתי התדרדר עוד יותר. מיטל התקשרה למוקד החירום של הראל בישראל. לאחר הפצרות רבות, הסכימה המוקדנית להעבירה לאחראי המשמרת. מדובר בעניין של חיים ומוות, מסרה לו מיטל. תשובתו של האחראי הייתה כי הפינוי במסוק בלתי אפשרי.

כעבור שעתיים נוספות, יצרה מיטל שוב קשר עם הרופא המתנדב. זה האחרון היה כעת באמצע משחק הכדורגל. אין צורך בפינוי אווירי, חזר ואמר הרופא לחברה המודאגת. לאחר שיסתיים המשחק, אדאג לשלוח אמבולנס לפינוי יבשתי.

רק למחרת, 17 שעות לאחר הקריאה הראשונה, הגיע האמבולנס להווארז. למרות דרישת הרופא המקומי, הגיע האמבולנס ללא רופא. מיטל שילמה לרופא המקומי כדי שיצטרף אליהם לנסיעה. במהלך הנסיעה ללימה חלה הידרדרות במצבו של איתי והוא נפטר.

משפחתו של איתי המנוח פנתה בתביעת פיצויים נגד הראל. אילולא רשלנות הראל ונציגיה, טענה המשפחה, איתי היה היום בחיים.

המחלוקת בין הצדדים התבררה על פני כל שלוש ערכאות השיפוט בישראל.

השופטת אסתר דודקביץ, מבית משפט השלום בתל אביב (כיום כבר שופטת מחוזית), קבעה כי צוות החילוץ שנשלח אל המנוח היה מקצועי דיו, כי הסיוע הטלפוני ענה על הנדרש וכי לא היה צורך בפינוי מוטס. בקיצור, פסקה השופטת, הראל לא נושאת בכל אחריות לתוצאות הרות האסון. "מי ייתן ובזכרו הטוב של איתי כהן ז"ל ינוחמו הוריו", כך חתמה השופטת דודקביץ את פסק דינה ודחתה את תביעתם.

ההורים לא ויתרו וערערו לבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופטת מיכל רובינשטיין הצטרפה לדעתה של השופטת דודקביץ, כי על הראל לא מוטלת כל אחריות. אולם שתי חברותיה להרכב, השופטות אסתר קובו ושרה דותן, קיבלו את הערעור. השופטות קובו ודותן קבעו כי הראל התרשלה בכך שלא דאגה מראש כי לרשות מבוטחיה היוצאים לפרו, יעמוד מערך רפואי ומערך חילוץ ראוי, כולל היטס רפואי מקצועי. הקמת מערך שכזה, התבקש נוכח התנאים הטופוגרפיים בפרו והתיור בה על ידי ישראלים רבים. והרי הראל עצמה פנתה ליוצאים לדרום אמריקה בהמלצה לרכוש את ההרחבה לפוליסה שלה כדי להתגבר על קשיי החילוץ שם.

עוד קבעו השופטות קובו ודותן כי הראל יצרה מצג שווא לפיו למבוטחים בפוליסה מוקנים שירותי עזרה ומוקדי חירום 24 שעות ביממה באמצעות חברת AXA הבינלאומית. זאת כאשר חברת AXA אינה פועלת כלל בדרום אמריקה ולמעשה הראל אינה קשורה עם אף חברת שירותי חילוץ הפועלת בפרו.

הפעם הראל לא ויתרה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

פסק דינן של שופטות הרוב בבית המשפט המחוזי, כך הלינה הראל בפני השופט יורם דנציגר, מציב נורמה תקדימית ומרחיקת לכת בשוק ביטוחי הנסיעות לחו"ל.

השופט דנציגר לא התרשם. הראל, קבע השופט, לא הייתה ערוכה בהתאם לאמות מידה סבירות לטיפול ופינוי של מבוטחיה בפרו ולא נקטה באותם אמצעים בסיסיים המצופים ממנה בכדי לנסות להציל את חיי המנוח. כך למשל, מוקד החירום המאויש על ידי עובדי הראל לא יצר קשר עם רופא מוסמך בישראל באשר לטיפול ולפינוי המנוח. הוא הדין ברופא המתנדב שהעדיף לסיים לצפות במשחק כדורגל במקום לתת מענה מיידי למצב החירום. הראל התרשלה, הציגה מצג שווא והפרה את התחייבויותיה החוזיות במתן עזרה דחופה למנוח. על כן אחראית הראל לפיצוי משפחת המנוח, פסק השופט.