Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

מלחמתו של המוסד במרותקים לביתם

רבים אינם יודעים זאת, אבל המוסד לביטוח לאומי, מעניק לתושבי ישראל כיסוי ביטוחי מפני תאונות, מכל מין וסוג שהן, בין שאירעו בישראל ובין בחוץ לארץ.

אבל אל תמהרו להתרגש מנדיבותן של הרשויות. מדובר בכיסוי ביטוחי זעיר. התשלום בגובה 75% מהשכר, מוגבל ל – 90 יום, גם אם הנפגע היה מושבת מעבודה משך תקופה ארוכה יותר. מהתשלום המוגבל הזה מנוכים תשלומים שהנפגע זכאי להם ממקורות אחרים, כמו ימי מחלה מהמעביד. החוק גם מתנה את התשלום בתנאים נוקשים: נפגע שלא נבדק על ידי רופא תוך 72 שעות ממועד התאונה ולא הגיש תביעה לביטוח הלאומי בתוך 90 יום מיום התאונה (לא לטעות – מדובר בתנאים מצטברים), מאבד את זכויותיו.

ומה דינו של נפגע בתאונה אשר בעת התאונה לא עבד, לא כשכיר ולא כעצמאי? כאן החוק דורש שהנפגע יהיה מאושפז בבית חולים, או מרותק לביתו. גובה התשלום לנפגעים אלה מוגבל עוד יותר: 25% מהשכר הממוצע במשק, כ – 65 ש"ח ליום.

ממקרה שנדון בבית הדין לעבודה בנצרת מתברר, כי גם על המעט מן המעט שהחוק מעניק לנפגעי תאונות, המוסד לביטוח לאומי רוצה להניח את ידו.

דפנה ברנקל, חיילת משוחררת מקיבוץ כפר בלום, נפגעה בתאונה. בתאונה נגרם לה שבר פריקה ברגל ימין. היא אושפזה ונותחה. רגלה הושמה בגבס. לאחר שחרורה מבית החולים, נצטוותה לעבור טיפול יומי בתא לחץ. הטיפול בוצע בבית חולים. הקיבוץ העמיד לרשותה נהג ורכב. אלה הסיעו את ברנקל, בתוך כסא גלגלים, מידי יום לטיפולים בבית החולים.

ברנקל פנתה לקבלת דמי תאונה מהביטוח הלאומי ונדחתה.

מתוך תקופת התשלום המכסימלית של 90 יום, הודיע המוסד לברנקל, שולל החוק מנפגעים שלא עבדו במועד התאונה את זכות הפיצוי בגין 14 הימים הראשונים.

נו, אז בוודאי תשלמו לי תגמול עבור 76 הימים שנותרו, קיוותה ברנקל.

כמובן שלא, מיהר המוסד להודיע לה. ביחס לנפגעים שלא עבדו ביום הפגיעה, מתנה החוק את התגמול בהיות הנפגע מאושפז בבית חולים, או מרותק לביתו.

אבל אני, התפלאה ברנקל, הלא הייתי מרותקת לביתי. נאסר עלי לדרוך על הרגל ושהיתי בבית כשרגלי מורמת כמצוות הרופאים. אפילו לטיפולים בבית החולים הוסעתי מדי יום בכסא גלגלים.

תקשיבי לעצמך, אמר המוסד לברנקל. "הוסעתי מדי יום לבית החולים". מכאן שלא היית מרותקת לביתך.

ברנקל לא השלימה עם תשובת המוסד ופנתה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. תביעתה הובאה בפני השופט מירון שוורץ ונציגי הציבור ברכה נודלר ויצחק הולצמן.

טענת המוסד, לפיה אין לראות את ברנקל כמרותקת לביתה, הואיל ויצאה מביתה מדי יום לקבל טיפולים בבית החולים, אינה יכולה להתקבל, פסקו השופטים. הלא ניתן להרים ולנייד כל אדם מחוץ לביתו, גם אם הוא משותק לחלוטין.

השאלה לפיכך אינה אם ברנקל יצאה מביתה, אלא אם הייתה מסוגלת לצאת מביתה ללא עזרת הזולת.

הרופאים אסרו עליה לדרוך על רגלה והורו לה לשהות עם רגל מורמת. גם כאשר התניידה בכסא גלגלים וגם כאשר הוסעה לטיפולים. ברור, הדגישו השופטים, כי במצב דברים זה לא יכולה הייתה ברנקל לצאת את ביתה ללא עזרת הזולת ויש לראותה כמרותקת לביתה.

המוסד לא אמר נואש וביקש מהשופטים לדחות את תביעתה של ברנקל בהסתמך על עדותה, שלעיתים, בעיקר בסופי שבוע, הוצאה ברנקל לגינת ביתה על כסא גלגלים ועם רגל מורמת. לא רק לטיפולים רפואיים יצאה ברנקל, התריס המוסד, אלא גם כדי לשאוף אויר צח. על כן איננה בגדר מרותקת לביתה.

יציאה לגינה, או לסביבה הקרובה לבית, השיבו השופטים, אינה בגדר יציאה של ממש אל מחוץ לבית. הרי גם חולה המאושפז בבית חולים ויוצא לשאוף אויר צח בחצר בית החולים עדיין נחשב מאושפז. העיקר, קבעו השופטים, שאת היציאה לגינה אין הנפגע מסוגל לעשות בכוחות עצמו.

סוף דבר, קובעים השופטים, ברנקל זכאית לתשלום תגמולים עבור התאונה שעברה. המלחמה שקידש המוסד לביטוח לאומי על כבשת הרש (65 ש"ח x 76 יום = 4,926 ש"ח), הסתיימה בניצחונה של ברנקל.