הגנב עקץ - החניון ישלם

הגנב עקץ – החניון ישלם

דבר לא העיב על חופשתם של אריאל שריזלי ורעייתו, עד לתום אותו סופשבוע.

השניים הגיעו במכונית האאודי A6 שלהם לנמל אשדוד, בדרכם אל הפלגת נופש על האונייה Magic One.

שריזלי הסיע את האאודי לחניון קרוב למזח בו עגנה האונייה. שם ביקש כי יאפשרו לו לחנות סמוך לפתח החניון. "כשאחזור ביום ראשון", אמר שריזלי לעובדי החניון, "אני רוצה לצאת מהחניון ללא עיכוב".

את דמי החניה, בסך 60 שקל שילם שריזלי מראש. לפני שנפרד מהאאודי, ביקש מעובדי החניון כי ישמרו עליה. "מדובר במכונית יקרה".

מספר שעות לאחר שבני הזוג שריזלי עלו על האונייה, הגיע לחניון ג'יפ מסוג ניסן טראנו ובו שני נוסעים. אחד הנוסעים, צעיר בלבוש מהודר, ניגש אל עובד החניון והציג את עצמו כבנו של שריזלי. הוא שלף זוג מפתחות של האאודי וביקש להוציא אותו מהחניון.

עובד החניון ביקש לראות תעודה מזהה.

"אין לי תעודה מזהה", אמר הצעיר, "אבל לחבר, שהסיע אותי לכאן, יש".

עובד החניון בחן את התעודה של החבר, אך לא רשם את פרטיה.

"אני רוצה לדבר עם אבא שלך", אמר עובד החניון.

"אבל אבי כבר הפליג" השיב הצעיר.

"אם כך תן לי לדבר עם אימא שלך".

"בבקשה", השיב הצעיר והתקשר בטלפון לאישה, שהזדהתה כאימו.

הקול הנשי מהעבר השני של הקו אישר לעובד החניון כי הצעיר הוא בנה וכי היא מרשה לו לקחת את הרכב של בעלה הנמצא בהפלגה.

"סע לשלום", איחל עובד החניון לצעיר.

ביום ראשון, חזרו בני הזוג שריזלי מההפלגה וירדו מייד לחניון.

"בנכם היה פה ולקח את האאודי", אמרו לו עובדי החניון. שריזלי התקשר לבנו ומהשיחה עמו הבין כי הוא נפל קורבן ל"עוקץ".

האם בעל החניון חייב לפצות את שריזלי על גניבת מכוניתו מהחניון? שאלה זו הועמדה בפני השופט ישי קורן, מבית משפט השלום בתל אביב.

כאן יש להבהיר, כי בתי המשפט נוהגים לחלק, מבחינה משפטית, את החניונים לשני סוגים. יש חניונים הנחשבים כספקי שירות חניה בלבד. הא ותו לא. בעלי חניונים אלה אינם אחראים לגניבת רכבים.

לעומת זאת, יש חניונים המוחזקים כמי שנותנים גם שירותי שמירה לבעלי המכוניות. בעלי חניונים אלה אחראים לגניבת רכבים מתוך החניון.

השופט קורן בוחן את אופיו של החניון, שממנו נגנב האאודי. מדובר בחניון סגור, המיועד למאה כלי רכב בלבד. הוא משמש רק את באי האוניה מג'יק וואן. לחניון פתח אחד בלבד המיועד לכניסה וליציאה ובו ניצב שומר 24 שעות ביממה. עבור השירותים שמספק החניון משלם בעל הרכב החונה 60 ₪.

קיומו של החניון נועד להפיג את חשש המפליגים, שמא בעת ההפלגה בים יאונה רע לרכב החונה בחוף. ודוק, מדגיש השופט, בקרבת מקום לחניון קיים חניון אחר, פתוח, ללא תשלום, לכל באי הנמל. למרות זאת, הנוסעים באוניה כוונו להחנות את רכבם בחניון הנדון, שהוצבה בו שמירה סביב השעון.

העובדה שעובד החניון דרש מהגנב תעודה מזהה, מוסיף השופט, מצביעה על כך שהוא ראה עצמו אחראי לשמירת כלי הרכב החונים בחניון. אחרת הצעיר שנטל את הרכב, היה יוצא לדרכו ללא כל בדיקה.

מכל אלה ומראיות נוספות, מסיק השופט כי השירותים שהתחייבו בעלי החניון לספק לבעל הרכב היו שירותי שמירה בשכר ולא רק שירותי חניה.

בהיות בעלי החניון שומרי שכר, הם אחראים, על פי חוק השומרים, לגניבת הרכב זולת אם לא היה עליהם לחזות מראש את אפשרות הגניבה ולא היו יכולים למנוע אותה. כמו במשפט העברי כך גם המשפט הישראלי, שומרי שכר פטורים רק במקרה של אונס, או כוח עליון.

לשופט קורן אין ספק כי גניבת רכב מהחניון היא אירוע שמפעילי החניון היו צריכים לצפות מראש. בהנהגת נהלים ראויים לשחרור רכבים מהחניון, ניתן היה למנוע את גניבת הרכב על נקלה. אכן, החניון היה קורבן למעשה "עוקץ" מתוחכם. דא עקא, בעמידה על זיהוי נכון של הצעיר שנטל את הרכב, וברישום פרטי הצעיר והמלווה שהיה איתו הייתה הגניבה נמנעת, ולכל הפחות, היו גדלים הסיכויים לאתר את הרכב הגנוב.

לא זו אף זו: שריזלי ביקש לחנות סמוך לפתח החניון, על מנת שיוכל לצאת מוקדם ביום ראשון. על רקע בקשה זו, הייתה צריכה להידלק נורה אדומה אצל עובדי החניון כאשר "הבן" הופיע לפני יום ראשון וביקש לשחרר את הרכב לידיו.

לסיכום, קובע השופט, בעלי החניון התרשלו בכך שלא קבעו נהלי עבודה מתאימים לשחרור רכבים מהחניון. עובד החניון התרשל בכך שלא ווידא שהצעיר הנוטל את הרכב פועל מטעם בעל הרכב. אסור היה לו להסתפק בכך שבידי הצעיר מפתחות של הרכב, ובשיחת טלפון עם אישה לא מזוהה.

על יסוד כל אלה, קבע השופט קורן, בעלי החניון ועובדיו, אחראים לגניבת הרכב והם חייבים לפצות את שריזלי עבור שוויו.