עקוץ את המומחה

באחת מיצירותיו ("דוברובסקי"), מתאר פושקין, אבי השירה הרוסית, משפט אמיתי שהתרחש ברוסיה הצארית. אדם מנושל מזכויותיו, רק משום שהשופטים ביקשו לרצות אציל בן מעמדם.

נדמה כי העוול שעליו התריע פושקין מחוויר אל מול מנגנון הצדק הישראלי, כפי שהתגלה במשפטו של יחזקאל מאיר שיובא מייד.

מאיר עבד שנים רבות כרתך מסגר במפעל אגמו בנהריה. במהלך השנים נחשף מאיר לחומרים מזיקים. לבסוף לקה במחלת האסטמה.

מאיר פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש להכיר בו כנפגע בעבודה. המוסד דחה את תביעתו בלשון המוכרת והמנוכרת: "מבחינה רפואית לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתך לבין עבודתך". מאיר פנה לעזרת בית הדין לעבודה.

בית הדין מינה את פרופ' מרדכי קרמר, מומחה למחלות ריאה, כדי שייתן חוות דעת רפואית בשאלה אם מחלת האסטמה נובעת מתנאי עבודתו של מאיר במפעל אגמו.

כאן ראוי לעשות אתנחתא ולהציג בפני הקוראים את המומחה הנכבד.

פרופ' קרמר הוא ה"דובי לא לא" של בתי הדין לעבודה בתחום מחלות הריאה. הסיכוי לזכות בפיס, גבוה עשרות מונים מהסיכוי שפרופ' קרמר יאשר כי מחלת ריאה נובעת מתנאי עבודה גרועים. באתר משרדנו, תחת הכותרת, שומר תיבת הפנדורה, הובאו עשרות מקרים בהם נדחו, בצורה שיטתית, תביעות של פועלים שלקו במחלות ריאה. כל הדחיות התבססו על חוות הדעת של פרופ' קרמר. בשני מקרים העוול למבוטחים היה כה ניכר, עד שהשופטים פסקו בניגוד לפרופ' קרמר. במקרה נוסף, קבעה השופטת אסתר שטמר כי פרופ' קרמר קיפח באחוזי נכות נפגע תאונת דרכים.

לכאורה, ניתן היה להסיק כי לפרופ' קרמר עמדה מקצועית - עקרונית. אולם מייד נראה כי מסקנה זו נמהרת מידי. למבוטחים שידם משגת, יש בליבו של פרופ' קרמר פינה חמה, אפילו חמה מאוד.

נחזור כעת למקרה של מאיר. כפי שאפשר כבר לנחש, פרופ' קרמר לא אכזב וקבע גם כאן כי אין קשר סיבתי בין החומרים המזיקים להם נחשף מאיר לבין מחלת האסטמה בה לקה.

אולם, בניגוד למבוטחים אומללים אחרים, שאיבדו את זכויותיהם בעקבות חוות הדעת של פרופ' קרמר, מאיר לא ויתר ונקט בתרגיל עוקץ.

מאיר פנה אל פרופ' קרמר באופן פרטי. פרופ' קרמר לא זיהה אותו. תמורת תשלום נתן פרופ' קרמר למאיר חוות דעת הפוכה. קיים גם קיים קשר סיבתי בין מחלת האסטמה בה לקית לבין נסיבות עבודתך, קבע המומחה נחרצות, וצייד את מאיר במכתב אותו חתם במילים חמות אלה ממש: "ממליץ על הכרה במחלתו כמחלה מקצועית".

ומה לדעתכם פסקו שלושת השופטים המקצועיים בערכאה העליונה של בית הדין לעבודה, אליה הגיעה המחלוקת?

האם העובדה שפרופ' קרמר משנה את חוות הדעת בהתאם לזהות המשלם גרמה להם להטיל ספק בכישוריו?

אולי לבחון את יושרו המקצועי?

האם עלה בליבם של שופטינו צל צילו של חשד כי הפרופסור הנכבד מונע על ידי תאוות בצע?

חס ושלום.

קצפם של השופטים יצא דווקא על החולה האומלל.

אנו רואים בחומרה יתירה את התנהגותו של מאיר ובאי כוחו, קבעו השופטים יגאל פליטמן, שמואל צור ורונית רוזנפלד. מומחה רפואי המתמנה על ידי בית הדין, הינו גורם אובייקטיבי האמור לשקף נאמנה את מצבו הרפואי של המבוטח. פניית המבוטח אליו הכשילה אותו בביצוע תפקידו כמומחה מטעם בית הדין. דבר זה - על פניו - הוא פסול מעיקרו ומהווה פגיעה חמורה בהליך השיפוטי.

גם עורכי דינו של מאיר לא יצאו נקיים מרבב. השופטים יצאו מנקודת הנחה "לטובתם של עורכי הדין", כי הם לא ידעו על פנייתו האסורה של לקוחם אל המומחה. אבל, ציינו השופטים, הם חטאו בכך שלא סירבו לעשות שימוש בחוות הדעת ההפוכה והגישו אותה לבית הדין. בכך נכשלו עורכי הדין בביצוע תפקידם.

לעומת שלושת השופטים המקצועיים, דווקא אצל שני נציגי הציבור שישבו בדין התעוררו ספיקות כבדים. נציג הציבור רן חרמש לא יכול היה להשלים עם שיקולי השופטים. "חוות הדעת השנייה, למרות נסיבות השגתה המפוקפקות, קיימת, מהדהדת ומעלה ספק לגבי תקפותה של חוות הדעת הראשונה".

לנציג הציבור השני, מיכאל הילב, קשה היה לעבור לסדר היום ולקבל כיצד רופא מומחה שמונה על ידי בית הדין נותן חוות דעת לבית הדין לפיה יש לדחות את תביעתו של המבוטח, ולאחר זמן, נותן למבוטח באופן פרטי חוות דעת הפוכה. "לדעתי במקרה חריג זה הטענות חייבות להיות מופנות אל המומחה ולא למבוטח או לעורך דינו, גם אם יש פגם פרוצדוראלי בהליך שנקטו במקרה יוצא דופן זה. על הגורמים הממנים את המומחים הרפואיים לעשות הכל כדי שמקרים כאלה לא יקרו בעתיד, וזאת בלשון המעטה".

לצערנו, קולם של נציגי הציבור למנות מומחה אחר הדהד בלבד אך לא נשמע. ערעורו של מאיר נדחה בקולם של שלושת השופטים המקצועיים והוא נותר בלא כלום.

לאחר פרסום סקירה זו פנה אלי פרופ' קרמר וביקש להגיב עליה.

"עיינתי בחומר שנמצא אצלי", כותב פרופ' קרמר, "לצערי תיק התביעה של ביה"ד לעבודה שהיה לפני בעת כתיבת חוות הדעת לא נמצא בידי כעת, אלא בבית המשפט.

מכל מקום, התמונה שעולה בעיני היא כזאת:

חוות דעתי שניתנה לבקשת בית הדין מבלי שאני תומך בצד זה או אחר כאשר עיינתי בתיק התביעה, אז הוצג בפני עובד אשר עישן 20 שנה ועבד בריתוך.

הוא פיתח משנת 1990 אסטמה. בעת כתיבת חוות הדעת הוצגו לפני הנתונים הבאים: תפקודי ריאה תקינים עם נפח שאיפתי שבין 85%-125% מהנורמה. רמת IgE (בדיקה המעידה על נטייה אלרגית) 500 מ"ג (גבוהה מאוד).

חוות הדעת של שני מומחים, שאחד תומך בתביעת התובע והשני שולל אותה על הסף.

מתוך תיק התביעה עלה כי לתובע לא היו כל התקפים בזמן עבודתו במפעל ובעת החשיפה לחומרים!!. לאור זאת, העישון והנטייה האלרגית הטבעית מבדיקות הדם והעדר כל התקף מתועד בזמן העבודה, דעתי הייתה כי לא ניתן לקשור את עבודתו למחלת האסטמה הקלה שלו, אלא שהעישון והאלרגיה הם הם הגורמים לכך.

החולה פנה אליי 3 שנים לאחר מכן בערמה מבלי לציין כי נתתי חוות דעת המבוססת על כל הנתונים הללו והציג תמונה שונה לגמרי. הוא טען שעישן מעט מאוד בעבר, לא סיפר על נטייתו האלרגית והציג תמונה של מחלה קשה עם טיפול בקורטיזון וטען כי בעת עבודתו סבל מהתקפים של קוצר נשימה. לאור זאת, עלה בידי הרושם שאולי יש קשר בין עבודתו למחלה. רושם זה היה מבוסס על המידע המוטעה אותו נתן לי מאחר ולא היו בידי נתונים אחרים לשלול אותו. זאת ועוד, לא הגשתי לו חוות דעת, אלא מכתב ידני ללא קבלת תשלום מעבר לביקור הרפואי. אילו היה לפני תיק התביעה ובו כל הנתונים האמיתיים על התובע, בוודאות לא הייתי נותן לו מכתב שכזה.

לסיכום, מדובר בנוכל אשר הציג בפני מצג שקרי 3 שנים לאחר כתיבת חוות הדעת המקורית. בהסתכלות על המקרה כולו, דעתי אינה שונה ממה שכתבתי בחוות הדעת הראשונה, ואני משוכנע כי אין קשר בין עבודתו למחלתו. בתופעה זו של הטעיה אני וחברים למקצוע נתקלים לא אחת כאשר יש בין התובעים המסתירים את עברם הרפואי, כמו את העובדה שעישנו או מחלה טרום עבודתנו ומנסים לקשור את מחלותיהם לעבודה או בתאונה לצורך קבלת פיצויים שאינם זכאים להם. ולכן, רק כאשר כל הנתונים נמצאים בפני המומחה הוא יכול לקבוע דעה ברורה ונכונה. חבל שבית המשפט לא זימן אותי להבהיר את העניין, אולם פסיקתו הייתה הגיונית לאור התנהגותו הלא ישרה של התובע.

בברכה, פרופ' מ.קרמר מנהל המכון למחלות ריאה".

לכאורה, דברים כדרבנות. אולם עיון מעמיק בתגובתו של פרופ' קרמר מעלה תהיות: הפרופסור הנכבד פותח בהתנצלות שהתיק של התובע אינו בפניו. כיצד אם כן כתב תגובה כל כך דעתנית, מלאה בנתונים כה מפורטים? האם לא היה מן הראוי כי יעיין בתיק בטרם יחרוץ את דינו של התובע?

מעבר לכך, את חוות דעתו ההפוכה, מתרץ הרופא הנכבד בכך שכאשר נתן אותה, הסתמך אך ורק על דברי החולה. האם רופא רציני נותן חוות דעת בה הוא "ממליץ על הכרה במחלתו כמחלה מקצועית", אך ורק בהתבסס על דברי החולה, מבלי לערוך לו את כל הבדיקות המתבקשות, מבלי לעיין בתיקו הרפואי?

מתשובתו של הפרופ' הנכבד עולות תהיות נוספות, אך נשאיר לקורא שימצא אותן לבד וישפוט.