Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

נשק יום הדין

מועמדים לביטוח חיים, נדרשים למלא הצהרת בריאות. דרישה לגיטימית.

אלא שלא תמיד ביכולתם למלא את ההצהרות כראוי.

ההצהרות כוללות עשרות, לעיתים מאות שאלות ותתי שאלות, המתייחסות למצבם הבריאותי של המועמדים לביטוח מרגע לידתם ולעיתים אף בטרם יצאו לאוויר העולם. חלק מהמחלות נשתכחו מלב. מחלקן החלימו. על אחרות הרופאים דיווחו רק לקרובי המשפחה.

במקרים רבים, השאלות מסורבלות, כוללות מושגים מקצועיים ובלתי מובנים לאיש מהישוב.

מסיבות אלה ואחרות, התשובות להצהרות הבריאות מלאות חורים ככברה.

חברות הביטוח, כפי שנראה מייד, במקום לבדוק את ההצהרות בטרם הקבלה לביטוח, מעדיפות לשמור אותן בארכיון, לגבות פרמיות משך שנים ולשלוף אותן כנשק יום הדין, כאשר נוחת על המבוטח אסון.

בהגיעו לגיל 55, אובחנה אצל שלמה צדוק מחלת עור בכפות הידיים. המגע עם שמנים נאסר עליו.

צדוק עבד מאז ומתמיד כחשמלאי רכב, עבודה הכרוכה במגע עם שמנים. צדוק פוטר לפיכך מעבודתו. עד שמצא עבודה מתאימה אחרת, נותר מובטל מאונס.

כמה חכם הייתי שדאגתי, בכל השנים הארוכות הללו, להפריש מידי חודש בחודשו פרמיות עבור פוליסות ביטוח חיים הכוללות כיסוי לאובדן כושר עבודה, חשב צדוק לעצמו.

צדוק פנה לחברות הביטוח כלל והפניקס, אצלן רכש את הפוליסות וביקש לקבל את תגמולי הביטוח, עבור תקופת אובדן כושר העבודה.

אלא שכלל והפניקס היו חכמות יותר. הן ניערו את האבק מהצהרות הבריאות של צדוק, הזמינו את תיקו הרפואי, השוו בין ההצהרות לרישומים שבתיק הרפואי ומצאו כי צדוק השמיט פרטים מהצהרות הבריאות.

צדוק לא סיפר כי ניחן בעור יבש עבה ומחוספס בכפות הידיים, כי עבר ניתוח בקע וסבל מכאבי גב כתוצאה מתאונת עבודה.

אילו ידענו על כל אלה, הודיעו חברות הביטוח לצדוק, לא היינו מסכימות לבטח אותך.

המחלוקת הובאה בפני השופט ע. ג'ואד חג' יחיא מבית משפט השלום בתל אביב.

אכן, מסכים השופט, צדוק לא דייק בתשובות שנתן בהצהרות הבריאות. אולם, ביסוד דיני הביטוח הישראליים, עומדת תפיסה צרכנית. מטרתה להגן על המבוטחים מפני חברות הביטוח הנהנות מיתרון כלכלי ומקצועי. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בכל הנוגע להצהרות הבריאות.

בתחילת הדרך, עם כריתת חוזה הביטוח, חברת הביטוח מקבלת לידיה לא רק הצהרת בריאות, אלא גם כתב ויתור על סודיות רפואית. על חברת הביטוח לעשות שימוש בכתב ויתור זה ולבדוק בפרק זמן של 3 שנים, את נכונות הצהרות המבוטח.

חברת ביטוח שלא מבצעת את הבדיקה תוך פרק זמן זה, לא תוכל לדחות את תביעת המבוטח בטענה של אי גילוי, אלא אם כן תוכיח כי המבוטח נהג עמה בכוונת מרמה.

למרבה הצער, קובע השופט, חברות הביטוח נמנעות מבדיקת הצהרות הבריאות. הן מוצאות את שעת הכושר לנבור בתיקים הרפואיים ובהצהרות המבוטחים רק עם קרות מקרה הביטוח.

גישה זו של חברות הביטוח, הננקטת חדשות לבקרים, אינה מקובלת על דעת השופט. "אין הדעת סובלת, כי מבוטח ששילם דמי ביטוח למשך תקופה שיכולה להגיע לעשרות שנים, יגלה ביום הדין כי אין לו כיסוי וכי למעשה פוליסת הביטוח שבידיו אינה שווה את הנייר עליו היא כתובה".

בסופו של יום, חייב השופט את חברות הביטוח לשלם לצדוק את מלוא תגמולי הביטוח, אף על פי שהצהרות הבריאות כללו תשובות בלתי נכונות ומלאות.