Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

הגבול בין תאונה להתאבדות

אביבה אברהם, צעירה בת 20, נסעה עם ידידה ברכבו. כשהגיעו סמוך למושב עוזה, ביקשה מהידיד לעצור לצד הדרך כדי שתוכל להתפנות.

ניסיונה לחצות את הכביש הסתיים בטרגדיה.

רכב חולף פגע בה והרגה. אברהם הותיר אחריה תינוקת בת חצי שנה.

סבתה של התינוקת, אשר המשיכה לגדל אותה, פנתה לחברת הביטוח מגדל, מבטחת רכב הנהג הפוגע.

הסבתא ביקשה פיצויים עבור נכדתה. מגדל סירבה.

המנוחה התפרצה אל הכביש במתכוון, טענו נציגי מגדל. אברהם נהרגה כתוצאה מניסיון התאבדות שצלח, הודיעו לסבתא ודחו את התביעה.

המחלוקת בין שני הצדדים הגיעה עד בית המשפט העליון.

השופטת עדנה ארבל חוזרת על האבחנה שעשה בית המשפט העליון לפני כ- 8 שנים בפרשת עודד לזר. האבחנה היא בין מוות שנגרם כתוצאה ישירה מניסיון ההתאבדות, לבין מוות שנגרם כתוצאה מהשפעת ניסיון ההתאבדות על השימוש ברכב המנועי. רק במקרה השני, זכאים התלויים בפרנסתם במתאבד לפיצויים. אולם כבר שם, מזכירה השופטת ארבל, קבע בית המשפט כי "לכל הפחות באותם מקרים בהם אדם המשליך עצמו מתחת לרכב נוסע...הנזק שנגרם לו בוודאי הנו תוצאה ישירה של מעשהו המכוון". סקירת פסק הדין בפרשת עודד לזר הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת גורל התלויים במתאבד.

המסקנה מפרשת לזר לגבי המקרה שלנו, קובעת השופטת, היא כי אם ייקבע שהמנוחה התאבדה הרי שילדתה לא תהיה זכאית לכל פיצוי.

אולם, מקשה השופטת, האם הוכח כי המנוחה התאבדה?

הנטל להוכחת ההתאבדות חל על חברת הביטוח, שהרי היא טוענת לפטור מחבות. כבכל עניין אזרחי רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אלא שבשל מהותה וחומרתה של טענת ההתאבדות, הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מאשר במקרה הרגיל.

בתי המשפט, ממשיכה השופטת, לא מקבלים בקלות את הטענה שהנפגע התאבד.

זאת לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו.

כך בפרשת לידאווי סטה רכב ללא סיבה נראית לעין לכיוון משאית שנסעה בנתיב הנגדי והתנגש בה בעוצמה ובמהירות. חברת הביטוח הביאה ראיות על טקס פרידה מהחיים ושינויים בפוליסת ביטוח החיים שהמנוח עשה טרם התאונה. הובאו גם צילומים שעשה המנוח עם בני משפחתו ביום התאונה. הוכח שהמנוח נקלע לחובות. למרות כל אלה, לא מצא בית המשפט כי הוכח שהמנוח התכוון להתאבד.

סקירת פסק הדין בפרשת לידאווי הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת אל מי פראק.

גם במקרה זה, קובעת השופטת, לא הוכח ברף של מאזן ההסתברויות הנדרש, כי המנוחה התכוונה להתאבד. מנסיבות התאונה ניתן לצייר גרסה סבירה חלופית לגרסת ההתאבדות. מעדותו של הידיד שהסיע את המנוחה עולה כי היא ביקשה שיעצור בצד הדרך כדי שתוכל להתפנות. המנוחה ירדה מהרכב, החלה לחצות בריצה את הכביש, ואז נדרסה.

אכן, העדויות מלמדות כי המנוחה חצתה את הכביש באופן שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. עם זאת, לצערנו חוסר תשומת לב מצד הולכי רגל מביא פעמים רבות לידי תאונות בלתי נמנעות. זאת מבלי כל כוונת התאבדות מצד הולך הרגל.

יתרה מכך, הידיד העיד כי המנוחה שתתה אלכוהול לפני שנסעה עימו. יתכן והאלכוהול השפיע על שיקול דעתה ועל הערכת יכולתה לחצות את הכביש באותה נקודת זמן.

אכן, חברת הביטוח הביאה ראיות באשר להיסטוריה הנפשית של המנוחה. אולם גם בכך אין כדי לעבור את רף ההוכחה הנדרש. ניסיונה של המנוחה להתאבד נעשה כחמש שנים טרם התאונה. מאז, למרות שנפגשה עם מערכות הטיפול בנפש, לא דווח על כל מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים.

גם אם חוותה המנוחה משברים קשים בחייה אין בכך כדי להצביע על כוונת התאבדות, במיוחד כאשר המנוחה גידלה תינוקת בת כחצי שנה.

יתכן כי נסיבות חייה הקשות ועברה הנפשי של המנוחה השפיעו על חוסר אכפתיות וחוסר זהירות כאשר חצתה המנוחה את הכביש, אך מכאן לא נובעת בהכרח מסקנה כי המנוחה התכוונה להתאבד.

אין ספק, מסכימה השופטת, האפשרות אותה העלתה מגדל, כי המנוחה רצתה להתאבד הינה אפשרות סבירה בנסיבות העניין, אך היא רק אחת מהאפשרויות. לא הוכח כי אפשרות זו חוצה את רף מאזן ההסתברויות הנדרש.

לפיכך, פסקה השופטת עדנה ארבל בהסכמת השופטים אליעזר ריבלין וחנן מלצר, יש לקבוע כי המנוחה נהרגה בתאונת דרכים ולא תוך כדי ניסיון התאבדות.

חברת מגדל חייבת לפצות את בתה עבור נזקיה כתלויה וכיורשת של המנוחה.