המימון הראשוני

עסקי הביטוח מותירים בידי טייקוני המשק, השולטים בחברות הביטוח, רווחים עצומים.

על פי נתונים רשמיים של המפקח על הביטוח, חברות הביטוח משלשלות לכיסן, מדי שנה, פרמיות בסכום העולה על 36 מיליארד שקל.

כמה מתוך סכום זה חוזר למבוטחים? פחות מ- 21 מיליארד שקל.

בימים אלה, אולי כמתנה לחג הפסח, ניתנה בבית המשפט העליון החלטה, שתגדיל עוד יותר את רווחיהם של הטייקונים שלנו.

כדי להבין את משמעותה של ההחלטה, יש לחזור 33 שנה אחורנית.

בשנת 1976, הטילה הכנסת על חברות הביטוח תפקיד סוציאלי ממדרגה ראשונה: פיצוי נפגעי תאונות הדרכים. חברות הביטוח קיבלו עליהן את התפקיד בנפש חפצה. מדובר בענף הרווחי ביותר מבין ענפי הביטוח הכללי. הוא מכניס להן למעלה מ- 4.25 מיליארד שקל פרמיות בשנה.

נפגע תאונת דרכים, הטוען כי התאונה הותירה בו נכות רפואית, חייב לפנות לבית המשפט על מנת שזה ימנה מומחה רפואי, אשר ייתן חוות דעת על נכותו ומגבלותיו.

השאלה הפרקטית, מי יישא במימון הראשוני של חוות הדעת, כמעט ולא עלתה.

לשופטים ברחבי הארץ, משך יותר משנות דור, היה ברור לחלוטין כי אין זה צודק להטיל על הנפגע את נטל המימון הראשוני.

הנפגע, אשר לעיתים מזדקן בין כותלי בית המשפט, עד שהוא רואה את הפיצויים הנכספים, זקוק לחסכונותיו כדי לשרוד. לא צודק שהוא יממן מחסכונותיו את חוות הדעת במקום שיקדישם, בעת אסונו, לטיפול בעצמו ובבני משפחתו.

מימון חוות הדעת, כך הסכימו כל השופטים, זה בדיוק תפקידה של חברת הביטוח. תמימות הדעים התחזקה לנוכח חוק חוזה הביטוח, שנכנס לתוקף כחמש שנים לאחר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וקבע באופן מפורש כי החובה לברר את תביעות המבוטחים ולשאת בעלות הבירור, חלה על חברות הביטוח.

על רקע כל אלה, התפתחה בבתי המשפט ברחבי הארץ הפרקטיקה, לפיה חברות הביטוח נושאות בדרך כלל במימון הראשוני של חוות הדעת. המימון הוטל על הנפגע רק לעיתים רחוקות. למשל, כאשר תאונת הדרכים היא גם תאונת עבודה ולנפגע יש אפשרות לקבל חוות דעת מרופאי הביטוח הלאומי, ללא תשלום.

וכאן יש להרגיע. חברות הביטוח לא יצאו נפגעות. עלות חוות הדעת הובאה בחשבון בפסק הדין הסופי. שופט שמצא לנכון לעשות כן, היה מפחית את הוצאות חוות הדעת מהפיצויים.

בימים אלה, כנראה מתוך תמימות, מצא השופט אליעזר ריבלין, להפוך את הקערה על פיה.

ד"ר טטיאנה וסילבסקי נפגעה בתאונת דרכים, שהייתה גם תאונת עבודה. בבית משפט השלום, חויבה חברת הביטוח לשאת בהוצאות מימון חוות הדעת הרפואית.

שומו שמים, זעקה חברת הביטוח וערערה לבית המשפט המחוזי. הרי ד"ר וסילבסקי יכולה לפנות לביטוח הלאומי ולקבל שם, בחינם, חוות דעת של רופאי הביטוח הלאומי.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. חברת הביטוח לא ויתרה ופנתה לבית המשפט העליון.

כל מי שפונה לבית המשפט העליון בגלגול שלישי חייב להגיש בקשה מקדימה לקבל רשות לערער. כל המצוי בתחום יודע עד כמה קשה, עד בלתי אפשרי, להצליח בקבלת רשות ערעור. בוודאי כאשר מדובר במחלוקת הנוגעת להוצאות.

במקרה של ד"ר וסילבסקי, מצאה חברת הביטוח דלת פתוחה לרווחה. השופט אליעזר ריבלין, שבפניו הובאה הבקשה, אפילו אינו טורח לציין מדוע בקשת חברת הביטוח מעוררת שאלה משפטית עקרונית, או סוגיה כללית בעלת חשיבות ציבורית, המצדיקה מתן רשות לערער.

לא זו אף זו: השופט ריבלין גם אינו מוצא לנכון להעביר את הדיון בערעור להרכב של שלושה שופטים. הוא נותן רשות לערער, בו במקום מחליט לדון בערעור כדן יחיד ופוסק כי מהיום ואילך, "כלל הוא שהנפגע יישא בשלב הראשוני בשכר המומחים". לשופטים יש שיקול דעת להטיל את המימון על חברת הביטוח אולם רק "במקרים חריגים, שבהם בית המשפט סבור כי יש הצדקה לחרוג מן הכלל". הצדקה זו, מדגיש השופט, על בית המשפט לנמק ב"טעמים מיוחדים שיירשמו".

את הבסיס החוקי לפסיקתו מגלה השופט בדמות סעיף 7 לתקנות מינוי מומחים, שהתקין לפני 23 שנה שר המשפטים אברהם שריר. עיון בסעיף 7 מגלה כי הוא אכן מטיל על הנפגע חובה להפקיד בקופת בית המשפט פיקדון להבטחת שכרו של המומחה שהוא מבקש למנות וכי אכן, בית המשפט רשאי, רק מטעמים מיוחדים שיירשמו לפטור את הנפגע מחובת ההפקדה.

לכאורה צודק השופט ריבלין במסקנתו. אולם עיון מעמיק יותר בתקנות המומחים מלמד כי סעיף 7 אינו עוסק במימון הראשוני של חוות הדעת, אלא אך ורק בהבטחת המימון הראשוני או הסופי. השאלה מי יישא במימון הראשוני והסופי, מסורה הן על פי סעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והן על פי סעיף 16 לתקנות המומחים לשיקול דעת השופט היושב בדין. סעיפים אלה, בניגוד לדעתו של השופט ריבלין, אינם קובעים כל חזקה כי המימון הראשוני ייעשה על ידי הנפגע.

ונבהיר את כוונתנו: המומחה, על פי תקנות המומחים, מצווה לעשות את עבודתו קודש. הוא אינו זכאי לקבוע את שכרו. הוא אינו זכאי לכל מקדמה. במועדים צפופים עליו לעבור על כל המסמכים הרפואיים, לבצע בדיקות, ולסיים את כתיבת חוות הדעת ולהגישה לבית המשפט תוך 30 יום. הכול מבלי לקבל כל מקדמה וגם מבלי שידע מה יהיה שכרו.

רק לאחר הגשת חוות דעתו לבית המשפט רשאי המומחה לבקש מבית המשפט כי יקבע את שכרו. כך קובע סעיף 15 לתקנות המומחים. ודוק: גם אז עדיין המומחה אינו זכאי לקבל את שכרו. עדיין המומחה חייב להשיב על שאלות הבהרה ולהתייצב לחקירה על חוות דעתו בבית המשפט.

רק עם סיום כל אלה, כך לפי סעיף 16 לתקנות המומחים, "בית המשפט יקבע למומחה את שכרו... ויטילם על בעלי הדין או על אחד מהם".

סעיף 7 לתקנות המומחים בא אם כן להבטיח כי כאשר מתקיימת פרוצדורה שכזו, יהיה למומחה, בסוף הליך ארוך ומייגע, ממי לגבות את שכרו. לצורך זה ואך ורק לצורך זה, נדרש הנפגע להפקיד בגזברות בית המשפט פיקדון. מדובר בפיקדון שאינו מועבר למומחה, אלא נותר בקופת בית המשפט עד סוף ההליך. אגב, על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התובע זכאי להחליף את הפיקדון בערבות בנקאית, או בערבות אחרת לפי שיקול דעת בית המשפט.

ומדוע חברת הביטוח לא מחויבת אף היא להפקיד פיקדון? משום שהיא נחשבת, על פי הפסיקה, כמוסד כספי, שדין ערבותה כדין ערבות בנקאית.

במהלך השנים, הסתבר לשופטים כי לא ניתן לקיים את הפרוצדורה הקבועה בתקנות המומחים. לרוב רובם של המומחים הרפואיים תעריף ידוע מראש. הם אינם מוכנים לעבוד ולהזדקן עם התובע בין כותלי בית המשפט עד ששכרם ישולם להם. הם גם אינם מוכנים להיות תלויים בשיקול דעת השופטים לחישוב שכרם, כפי שקובעות תקנות המומחים.

נקל כעת להבין, מדוע השופטים הממנים מומחים, נאלצו לעשות קפנדריא, קיצור דרך, ולהחליט כבר במעמד מינוי המומחה מי יישא בשכר שהמומחה דורש מראש.

ולגבי המימון הראשוני והסופי? כאן קובע סעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים באופן מפורש כי שיקול הדעת הוא בידי השופט הממנה את המומחה. לא נקבע בשום מקום כי המימון הראשוני ייעשה על ידי הנפגע. משך השנים, כאמור, הפעילו מאות שופטים שיקול דעת והשתרשו כללים. איש לא הלין עליהם. אגב, גם חברת הביטוח במקרה של וסילבסקי לא ביקשה לשנות סדרי עולם. טרונייתה התמקדה רק בכך שבתי משפט השלום והמחוזי סטו מהנוהג הקיים להטיל על הנפגע את עלות שכר המומחה, כאשר הנפגע יכול היה לקבל חוות דעת מרופאי הביטוח הלאומי, הניתנת חינם.

החלטת השופט ריבלין נסמכת אם כן על סעיף לא רלבנטי בתקנות. היא שוללת משופטי ישראל שיקול דעת שניתן להם בחוק ומטילה על הנפגעים עלויות מכבידות ללא כל הצדקה עניינית. בכל מקרה, מוטב כי שר המשפטים החדש, יעקב נאמן, יתקן את הסעיף בתקנות, על מנת להסיר כל ספק ולמנוע פגיעה מאלפי נפגעים בשנה.

הערה שנכתבה ביום 26.10.09:

שר המשפטים יעקב נאמן נענה לרחשי לבנו. מספר חודשים לאחר כתיבת סקירה זו תוקנו תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 ובמקום התקנה הקודמת הנזכרת לעיל, נכתב כעת בתקנה 7(ב) כדלקמן: "בית המשפט או הרשם יורה לבעלי הדין או למי מהם, להפקיד סכומי כסף שיקבע בית המשפט או הרשם, כפיקדון להבטחת שכרו של מומחה".

בכך בוטל למעשה פסק דינו של השופט ריבלין, באמצעות חקיקה ובתי המשפט חזרו לשגרה, לפיה המימון הראשוני, ברוב המקרים, מוטל שוב על חברת הביטוח.