סעיף 296

טליה בן נעים ילדה במזל טוב את ילדה השלישי ויצאה לחופשת לידה.

בן נעים הייתה משוכנעת, כי אגף כוח אדם בקופת חולים מאוחדת בו עבדה, מטפל בתביעתה לדמי לידה מול המוסד לביטוח הלאומי.

כך היה כאשר ילדה את שני ילדיה הראשונים. אז עבדה בבית החולים שערי צדק והתביעה לדמי לידה טופלה על ידי אגף כוח אדם של בית החולים.

בדיעבד, שנתיים לאחר הלידה, הסתבר לבן נעים כי קופת חולים מאוחדת אינה מטפלת בתביעות לדמי לידה של עובדיה.

בן נעים מיהרה לפנות לביטוח הלאומי, עם אישורי הלידה וביקשה לקבל את דמי הלידה.

יש לנו חדשות טובות וחדשות רעות בשבילך, אמרו לה נציגי הביטוח הלאומי. הטובות הן שהכרנו בזכותך לקבל דמי לידה. הרעות הן שלא נשלם לך את מה שמגיע לך, כי פספסת את המועד לממש את זכותך.

פקידי הביטוח הלאומי הפנו את בן נעים לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. מדובר בסעיף דרקוני, יחיד במינו, שהמחוקק של סדום ועמורה לא היה מתבייש בו.

כל אדם וגוף במשק, חשוף, בדרך כלל, לתביעות עבור תקופה רטרואקטיבית של 7 שנים. המוסד לביטוח לאומי, לעומת זאת, על פי סעיף 296 חשוף לתביעות רק עבור תקופה רטרואקטיבית של שנה. במקרה של בן נעים, חלפו שנתיים מאז הלידה. לפי סעיף 296 היא לא זכאית לפיכך לדבר. אנו משלמים כל ימינו דמי ביטוח לאומי ובסכומים ניכרים. אם נפגר בתשלום, המוסד יוכל לתבוע מאתנו את החוב ללא כל הגבלת זמן. המוסד לעומת זאת נהנה מזכות יתר, מתקופת התיישנות מקוצרת של שנה.

את מי סעיף 296 מכשיל? רק מבוטחים תמימים, שאינם מודעים לזכויותיהם, או שלא הצליחו להתאושש מאסונם כדי להתארגן ולהגיש תביעה תוך שנה.

כך יוצא שרבים, רבים מידי, מאבדים את זכויותיהם כך סתם, ללא נימוק.

ומי אחראי לסעיף זה בנוסחו הדרקוני? כאן צפויה לקוראים הפתעה.

סעיף 296 היה קיים מאז ומתמיד. אולם בעבר הייתה בסוף הסעיף פסקה שנתנה לפקידי המוסד סמכות לאשר תביעה שהוגשה באיחור. בתי הדין לעבודה קבעו כי יש לפרש את הסמכות בהרחבה לטובת ציבור המבוטחים: גם מבוטח שהגיש תביעה באיחור זכאי לגמלה, וזו תשולם לו עבור תקופה רטרואקטיבית של עד שבע שנים.

הליברליות של בתי הדין לעבודה, הייתה לצנינים בעיני ממשלות הליכוד. אליהם חברו למרבה הפלא... נציגי ש"ס. בינואר 1998 חתמו ראש הממשלה ושר הרווחה, בנימין נתניהו ואלי ישי, על תיקון לחוק. מבוטח שהגיש את תביעתו באיחור לא איבד את תביעתו אולם זכותו לקבלת הגמלה צומצמה מתקופה רטרואקטיבית של שבע שנים לארבע שנים בלבד.

ארבע שנים מאוחר יותר, הגבילו ראש הממשלה ושר האוצר, אריאל שרון וסילבן שלום, שניהם באותה עת עדיין מטעם הליכוד, עוד יותר את זכויות המבוטח. הם תיקנו שוב את סעיף 296. הפעם צומצמה זכותו של המבוטח לקבל גמלה רק עבור תקופה שאינה עולה על שנה אחורנית.

נחזור לטליה בן נעים. העובדה שזכויותיה הלכו לאיבוד כך סתם, נראתה לה אבסורדית. היא פנתה לבית הדין לעבודה בירושלים.

"אני מבינה את תחושתך", אמרה השופטת שרה שדיאור לבן נעים, "כל השנים שילמת דמי ביטוח לאומי. כעת כשבאת לממש את זכותך לדמי לידה ניצבת מול שוקת שבורה". "אולם, למרבה הצער", הוסיפה השופטת, "לא אוכל להיות לך לעזר". לשון סעיף 296 לחוק ברורה וחד משמעית.

השופטת שדיאור, דחתה אם כן מכל וכל את תביעתה הצודקת של בן נעים.

בן נעים יכולה לפחות להתנחם בתרומתה לכלכלת ישראל. שלילת זכותה של בן נעים לדמי לידה, כמו צמצום זכותם של מבוטחים רבים אחרים, נועדה למטרות מועילות, כך הסבירו אריאל שרון וסילבן שלום, שחתמו על החוק המתקן את סעיף 296. בויתור שעשתה בן נעים, בעל כורחה היא תרמה "להגברת הצמיחה והתעסוקה, להשגת יעדי התקציב, לעמידה ביעד הגרעון ולהשגת יעדי המדיניות הכלכלית".

תארו לעצמכם שדמי הלידה של בן נעים לא היו נגזלים ממנה. נקל לשער באיזה מצב כלכלי מזופת היינו כולנו מצויים כיום.