Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

זירת פשע

באחד הלילות הסיעה יהודית כהן חברה לביתה.

כשהגיעו לבית החברה, עצרה כהן את המכונית, מבלי לדומם את המנוע, כדי לאפשר לחברה לרדת.

לפתע הופיעו, כמו משום מקום, שלושה צעירים חמושים באולרים.

השודדים תקפו את שתי הנשים, השליכו אותן מהרכב, הכו ופצעו אותן, השתלטו על הרכב ונמלטו מהמקום.

בחקירת המשטרה התברר, כי כהן וחברתה היו קורבנות מזדמנים. לשודדים לא הייתה כל היכרות קודמת אתן. כוונת השודדים לא הייתה לפגוע בהן, אלא לגנוב את הרכב.

הרכב היה מבוטח בביטוח חובה בחברת הביטוח כלל.

וזאת יש לדעת, ביטוחי החובה אינם מכסים רק התנגשויות בין כלי רכב. מטרתם לכסות את מכלול הסיכונים הנובעים מהשימוש שאנו עושים ברכבנו.

האם פגיעה בנהג, או בנוסע, תוך כדי שוד של רכבם, מהווה חלק מפוטנציאל הסיכונים שגורר אחריו השימוש ברכב?

אין טעם לצטט את הוראת החוק בנקודה זו. היא מסורבלת ובלתי שיטתית. כך מוסכם על כל השופטים. פרשנות השופטים היא הקובעת והפרשנות כידוע נתונה לנטיית לבם של השופטים. לכן התשובה לשאלה, אם נזקי הגוף הנגרמים לנהגים בעת שוד מכוניתם מכוסה בביטוח חובה, טמונה באישיותו ובהשקפת עולמו של השופט היושב לדין.

חברת הביטוח כלל דחתה את תביעת הפיצויים של כהן עבור נזקי הגוף שגרמו לה השודדים.

המחלוקת הונחה לראשונה על שולחנו של השופט שלמה לבנוני, בבית משפט השלום בחיפה.

השופט לבנוני ניתח בצורה יסודית ומקיפה את המצב המשפטי, סקר את הגישות השונות של השופטים וקבע כי ביטוח החובה מכסה שוד דרכים. במיוחד על רקע העובדה שכהן הייתה קורבן מזדמן. הבחירה ברכבה הייתה אקראית לגמרי. לדאבון הלב, הוסיף השופט לבנוני, שוד דרכים הפך סיכון טבעי המתלווה לתנועה בדרך ולאירוע שכיח.

כלל לא ויתרה והביאה את הסוגיה עד לפתחו של בית המשפט העליון.

האם תקיפתה של כהן, במהלך גניבת הרכב, מהווה סיכון שביטוח החובה בא להגן עליו, מקשים שלושת שופטי העליון אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר?

התשובה היא שלילית, ממהרים השופטים לענות.

נזקי הגוף של כהן אינם פועל יוצא של השימוש ברכב, הם מסבירים. הרכב שימש אך ורק כזירה להתרחשות "המאורע המזיק", כך כלשונם.

אין לקבל את עמדת בית משפט השלום, מוסיפים השופטים מבלי לנמק מדוע, כי גניבת רכב היא אירוע שכיח, שהפך לסיכון טבעי המתלווה לתנועה בדרך.

בנוסף, קובעים השופטים, המקרה אינו מן הסיכונים הנובעים באופן טיפוסי מהשימוש ברכב למטרות תחבורה, וזאת הגם שהנזק לכהן נוצר בהקשר לאירוע שמטרתו הסופית הייתה גניבת הרכב.

מעבר לכך, קובעים העליונים, בחוק קיים חריג הקובע כי נזקי גוף הנגרמים על ידי מעשה שכוון לגרום נזק לנפגע עצמו אינם מכוסים. והרי כהן, כך גורסים השופטים, הוכתה ונחבלה באופן ישיר על ידי הגנבים אשר התכוונו לגרום לה עצמה נזק.

בסופו של יום, שילחו שלושת השופטים את יהודית כהן לביתה בלא כל פיצוי.

כאמור לעיל, לשון החוק מסורבלת. לפיכך מדובר בשאלה של פרשנות, שהתשובה לה משתנה בהתאם לאישיות השופטים היושבים בדין. וזה הדבר המטריד.

באותה מידה ששופטי העליון קבעו כי נזקי הגוף של כהן לא אירעו כפועל יוצא של השימוש ברכבה, הם יכלו לקבוע כי התקיפה של כהן וחברתה ארעה בעת ורק משום שהן עשו שימוש ברכב. הרי השודדים לא רצו מהן דבר, חוץ מאשר לשלול מהן את השימוש ברכב.

באותה מידה ששופטי העליון קבעו כי הרכב שימש אך ורק כזירה להתרחשות הפשע, הם יכלו לקבוע כי הרכב שימש מטרה ולא זירה. הרי השודדים לא באו לסלק עם כהן וחברתה חשבון אישי כלשהו. כל כוונתם הייתה לגנוב את הרכב משום שהוא יקר ערך (ולכן גם טורחים לבטחו).

בהקשר זה יכלו השופטים להוסיף כי כהן נלכדה ישובה בתוך כלי הרכב וקל היה יותר לתקוף אותה, כלומר השימוש ברכב הגביר את הסיכון.

אפשר להפליג ולהפליג בויכוח המשפטי, אולם בסופו של דבר אין כאן מי שטועה ומי שצודק. ההתנגשות היא בין השקפות עולם. עד כמה אנו, באמצעות הביטוח, ערבים זה לזה. עד כמה מוצדק להותיר נהג שנפגע בגופו על ידי שודד, שבא להוציא מחזקתו את רכבו, ללא כל פיצוי?

בהקשר זה מטרידה מאוד גישת בית המשפט העליון שלנו, במיוחד על רקע פסקי דין שניתנו באחרונה ושבהם מצמצמים שופטי העליון שוב ושוב את שיעור הפיצויים הנפסקים לנפגעים בערכאות הראשונות.

לכך מצטרפת כעת גם צמצומה של היריעה הביטוחית.