Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

כן הוא יכול

פסיקת הפיצויים עבור נזקי גוף בארץ מבוססת על מבנה ארכאי היוצר עיוותים קשים ומקוממים.

לפני כשבעים שנה, נתן בית המשפט העליון פסק דין ריאקציוני. העליון קבע כי על נזקי גוף לא ניתן לפצות בכסף. המזור של קרבן העוולה נמצא בידי שמיים. את המזיק פטרו מכל מאחריות.

פסק הדין עורר זעם רב בקרב הישוב היהודי. שבע שנים מאוחר יותר הודה בית המשפט העליון בטעותו.

מאז בתי המשפט שלנו מפצים עבור נזקי גוף. אולם שרידים מהגישה הריאקציונית עדיין טבועים בפסיקה.

לבתי המשפט קל להזדהות עם דרישת פיצויים של תובע, שנזקי גופו מתבטאים בחסרון כיס. קשה להם לגלות כמירה ולהעניק פיצוי משמעותי עבור נזק גוף, יהיה קשה ככל שיהיה, שאינו מתבטא בפגיעה כספית. כאילו אדם שהפגיעה הגופנית לא פגעה בכיסו, ראוי לרחמים, אך לא פיצויים.

הנפגעים הזקוקים לפיצויים כאוויר לנשימה, עושים לפיכך כל מאמץ כדי להוכיח כי נזקי גופם מתבטאים גם בהפסדי ממון.

כך נוצרו במהלך השנים עיוותים קשים ומקוממים.

טול לדוגמא אדם שתאונה הביאה לקטיעת רגליו, אבל את עבודתו הוא יכול להמשיך ולבצע על כסא גלגלים. נפגע שכזה יקבל פיצויים מזעריים אל מול הפגיעה הקשה. איכות חייו נפגעה ללא ספק. המאמצים שהוא משקיע בפעולות היום יום, שבוצעו בעבר ללא מאמץ, הם אינסופיים. אולם מאמצים אלה לא גורמים לו חסרון כיס משמעותי ועבור כאב וסבל, משמעותיים ככל שיהיו, בתי המשפט מפצים בסכומים זעומים.

חברות הביטוח מצידן מנסות, ולעיתים קרובות אף מצליחות, לקומם את השופטים על הנפגע. עיקר הטענה: "אתה מנסה להתעשר מפגיעתך".

גישה זו מעוררת קושי מיוחד, כאשר בתי המשפט מחשבים את הפיצויים עבור מות ילדים. כאן טענת חברות הביטוח היא: "מות הילד חסך להורים את הוצאות גידולו. המוות לא גרם כל נזק כספי. ההורים מנסים לעשות הון ממות ילדם".

הילד מיכאל אטינגר בן השתים עשרה מצא את מותו כאשר נפל לבור בלתי מגודר בעיר העתיקה בירושלים.

לפני כחמש שנים, פסק בית המשפט העליון בפן העקרוני של הסוגיה וקבע כי עיריית ירושלים חייבת לפצות את ההורים עבור אובדן כושר ההשתכרות של מיכאל המנוח "בשנים האבודות", אותן שנות חיים שנשללו ממנו בשל מחדלי העירייה. בכך תיקן העליון הלכה קודמת שלא אפשרה הענקת פיצויים עבור השנים האבודות. לקבלת סקירת פסק הדין לחץ כאן.

בימים אלה שב בית המשפט העליון ודן בתיק. הפעם בפן של גובה הפיצויים.

הילד מיכאל המנוח לא עבד מעולם, כיצד נדע מהו השכר אותו היה מרוויח בשנים האבודות?

בנסיבות אלה, הוריו של מיכאל עשו את שביכולתם לעשות. הם העידו על פוטנציאל ההשתכרות של ילדם. "ילדנו התבלט מאוד בלימודיו והיה ידוע בכישוריו הרבים ובאינטליגנציה גבוהה. הילד היה חבר בחוג לתלמוד, בחוג לביולוגיה ובחוג לטבע. הוא היה חבר בתנועת בני עקיבא ומקובל ביותר מבחינה חברתית. מסלול חייו", כך טענו ההורים בפני השופט העליון אליעזר ריבלין, "מלמד כי ילדנו היה משתכר הרבה מעבר לשכר הממוצע במשק".

אין ספק, הוסיפו ההורים, כי מיכאל היה הולך גם בעקבות מסלול החיים של בני משפחתו. אביו כיהן בתפקידי ניהול בכירים. אימו מוסמכת החוגים למיקרוביולוגיה וביוכימיה באוניברסיטה העברית. אחיו מוסמך החוג למדעי כדור הארץ ומשמש קצין בכיר בחיל המודיעין. אח אחר משמש סגן בכיר לפרקליט המדינה. כולנו, ציינו ההורים, משתכרים סכומים העולים בהרבה על השכר הממוצע במשק.

השופט ריבלין דחה את גישת ההורים. "אתם טוענים כי בנכם היה משתכר גבוה יותר בשל המוצא הסוציו אקונומי שלו. אולם אנו בעליון מאמינים כי הקידמה סופה שתביא עמה שוויון לכל ילדה וילד, לשחור וללבן, לבני כל הדתות, יהיו אשר יהיו הרקע האתני או הסביבה החברתית שלתוכם נולדו ושבהם צמחו".

לכן, קבע השופט, יש לפסוק לכל ילד, שעדיין לא בחר בפועל את הכיוון המקצועי שלו, פיצויים לפי השכר הממוצע במשק.

שלא תטעו, מיהר השופט ריבלין להבהיר, גם אם ילדכם היה שייך לשכבה סוציו אקונומית נמוכה יותר, הייתי מחשב את הפיצויים לפי השכר הממוצע במשק. כך עשיתי כאשר דנתי בפיצויים לילדה בדווית. דחיתי את טענת חברת הביטוח שיש לפצות אותה לפי השכר הממוצע הנמוך יותר של המגזר הבדווי.

ועל מה מבסס השופט ריבלין את חזונו לגבי העתיד אשר יביא עמו שוויון בין ילדי ישראל?

על סיפור חייו של הנשיא ברק אובמה. השופט ריבלין מצטט מתוך נאום שנשא אובמה לכבוד מרטין לותר קינג: "אבי עזב אותי בהיותי בן שנתיים. אם חד הורית גידלה אותי. לא נולדתי עם כפית של כסף, לא באתי מעושר, לא נהניתי מזכות יתר או ממעמד. כל שקיבלתי היו אהבה וחינוך ומעט תקווה. זהו כל אשר קיבלתי. זוהי זכותי מלידה".

דברים אלה נגעו לליבו של השופט ריבלין. למרות השכבה הסוציו אקונומית ממנה צמח, מציין השופט, הצליח אובמה להיות הנשיא השחור הראשון של אמריקה.

"יש להיזהר בבני עניים", מסכם השופט, "לבל יוצבו בעמדת מוצא נמוכה יותר מזו של בנים למשפחות מבוססות".

התלהבותו של השופט ריבלין מדבריו של הנשיא נוגעת ללב, אולם ספק אם השוויון שהנשיא אובמה נלחם עליו הוא השוויון שמשמש את השופט ריבלין כתירוץ לכווץ את שיעור הפיצויים לילדי ישראל ולקטום אותו בצורה אחידה בשכר הממוצע במשק.

השוויון של הנשיא אובמה הוא שוויון בהזדמנויות. אובמה הוכיח כי כישורים אינם קיימים רק בשכבות סוציו אקונומיות גבוהות. גם ילד שגדל בנסיבות חיים קשות ובעוני, יכול להגיע למשרה הרמה ביותר של מנהיג העולם, אם רק תינתן לו הזדמנות שווה. "תקווה", כלשון הנשיא.

השופט ריבלין, לעומת זאת, מדבר על שוויון מסוג אחר. קרוב יותר לשוויון מהסוג הקומוניסטי.

השופט סבור כי בבואם לפסוק פיצויים, על שופטי ישראל להניח כי כל ילדי ישראל שווים, במובן זה, שאף אחד מהם לא יצליח להגיע עד סוף ימיו אל יותר מאשר השכר הממוצע במשק.

ספק אם הנשיא אובמה היה אוהב לגלות כי סיפור חייו משמש השראה כדי לכווץ את שיעור הפיצויים הנפסקים בישראל על מות ילדים. אובמה לא שאף להשוות את הישגיהם של בני העשירים לאלה של בני העניים, אלא להיפך.

נשאלת גם השאלה, האם זה צודק לאלץ הורים שאבדו את בנם להביא הוכחות על ההפסד הממוני שנגרם להם עקב מות בנם? מדוע לא להעתיק את מרכז הכובד של הדיון המשפטי אל הדבר האמיתי: אל גודל האסון שניחת על ההורים, אל הכאב והסבל הנפשיים, אל החלל שנפער בנשמת ההורים, חלל שגם השטן לא ברא כמותו.

אכן בסוף דבריו מעלה השופט ריבלין הרהורים לגבי שיטת הפיצויים בארץ. "אין לכחד כי ההישענות על ראש הנזק של הפסד השתכרות, כהיבט המרכזי של הפיצוי בגין נזקי גוף, עלולה להחמיץ היבטים חשובים של ההפסד הכרוך בפגיעה".

דברים אלה מעוררים תקווה כי השופט ריבלין שוקד על רענון השיטה והתאמתה למאה העשרים ואחת. בכוחו ובסמכותו לעשות זאת. כן הוא יכול.