Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

מאמא תרזה

לאחר מות אשתו, נותר הרי פרייזנר הקשיש בדירתו בגפו ומצבו התדרדר.

בדיוק למצב שכזה קיים הביטוח הלאומי. על פי החוק, הביטוח הלאומי אמור להעניק סל שירותי סיעוד, לכל קשיש המתגורר בביתו והזקוק לעזרת הזולת כדי לבצע את פעולות היום יום וכן לכל קשיש הזקוק להשגחה בביתו למען בטיחותו.

אבל זה החוק. למרבה הצער המציאות שונה. בפועל סל הזכויות הוא דל, וגם את הדל נותנים ביד קפוצה. לא זו אף זו: הביטוח הלאומי מוציא את נשמותיהם של הקשישים עד שהוא מקנה את ההכרה הנכספת של זכאי לסל שרותי סיעוד. כפי שנראה מייד, הביטוח הלאומי גם שולח לעיתים "אחות רחמנייה" העושה כל שניתן כדי לגזול מהקשיש את זכויותיו.

נחזור אל פרייזנר.

לרופאים המטפלים בפרייזנר הקשיש לא היה ספק כי הוא עומד בקריטריונים המזכים בגמלת סיעוד. במיוחד לאחר מות אשתו.

ד"ר מיכאל זלינגר, מומחה למחלות מערכת העצבים, קבע כי השואה הותירה בפרייזנר הפרעות פסיכו נוירוטיות המתבטאות בהפרעות שינה, פחדים, תחושת דיכאון ונטייה לעצבנות ולרגזנות אשר החריפו מאז שהתאלמן.

ד"ר אילן הינריך קבע כי יש לו הגבלה משמעותית בתפקוד היומיומי.

מצויד באישורים אלה ובתעודות רפואיות למכביר, פנה פרייזנר לביטוח הלאומי וביקש לקבל גמלת סיעוד.

במקום להכיר מייד בתביעתו ולחסוך עוגמת נפש מהקשיש והוצאות מאתנו הציבור, שלח הביטוח הלאומי אל פרייזנר אחות לבריאות הציבור, שתבדוק את מצבו.

כפי שהקורא כבר מנחש, האחות לא התבוננה על תמונת המצב של הקשיש בעיניים רחמניות. פרייזנר נאלץ לפנות לבית הדין לעבודה, שהוא המוסמך לפסוק בערעורים על החלטות המוסד לביטוח לאומי, הדוחות את תביעותיהן של הקשישים.

"אני מתגורר לבד בדירה", העיד פרייזנר בפני נשיא בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, השופט רם כהן. "אני סובל מסחרחורות, לא יכול להכין לבד את האוכל, לא יכול לרחוץ את חלקי התחתון, אני בקושי יכול להתלבש לבד, כשאני מתכופף אני מאבד את שיווי המשקל והנשימה, אני לא מצליח לנקות את עצמי אחרי שימוש בשירותים... פתאום באה לי אחת כמו מאמא תרזה", המשיך פרייזנר בעדותו "ואומרת שאני בריא".

בשלב זה הניח הקשיש על שולחנו של השופט אסופה של מסמכים רפואיים המאשרים את מצבו הבריאותי הרופף.

השופט שמע גם את האחות, הלנה שינער.

"כבר בפתח הדברים", כותב השופט בפסק דינו, "יאמר שהתרשמנו מעוינות רבה של האחות כלפי המבוטח". על פי האישורים הרפואיים, מציין השופט, אין ספק כי פרייזנר סובל מהגבלה משמעותית בתפקוד היום יומי. משום מה אין התייחסות לקביעות רפואיות אלה בדו"ח של האחות.

זאת ועוד: האחות רשמה בדו"ח כי הקשיש סובל מבעיות בגפיים ובגב תחתון באופן כרוני עם מגבלות בכיפוף קדימה וכי הוא מתלונן על סחרחורות ונפילות. כיצד אם כן החליטה שאדם בודד במצבו אינו תלוי בעזרת הזולת? החלטתה תמוהה עוד יותר לאור עדותו של הקשיש והממצאים הרפואיים שהיו בפני האחות שאין הוא יכול להסתדר בפעולות הרחצה, בפעולות הניגוב בשירותים, ובפעולות ההלבשה.

די בכל אלה ובעובדה שהוא בודד, פוסק השופט כהן, כדי לקבוע כי פרייזנר זכאי לעזרת הזולת במידה המזכה אותו בסל שירותי הסיעוד שהוא תובע.

כאן עולה כמובן השאלה המטרידה, מדוע המוסד לביטוח לאומי מעסיק אחות לבריאות הציבור שהיא עוינת את המבוטחים? מדוע בכלל נשלחה אל פרייזנר אחות כדי לבדוק את מצבו, כאשר האישורים הרפואיים הם כל כך ברורים. מה כבר היה צריך לבדוק אצל אדם כמו פרייזנר?