על חטא הצביעות

בתקופת אלכסנדר ינאי, מגדולי המלכים לבית חשמונאי, התנהל מאבק איתנים בין שתי סיעות בעם היהודי: הפרושים והצדוקים.

ינאי המלך בחר להתקרב לצדוקים ואף הרג רבים מן הפרושים, ביניהם את חברי הסנהדרין הגדולה.

בערוב ימיו, הבין ינאי כי שגה. אשתו שלומציון, החלה בניסיונות התקרבות אל הפרושים.

בהיותו על ערש דווי, ביקשה שלומציון מינאי כי יבהיר לפרושים שהיא, בניגוד לבעלה, אינה צדוקית ואל להם לפרושים לפגוע בה ובבניה.

את תשובת ינאי לשלומציון מביא התלמוד הבבלי במסכת סוטה:

"אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". ובמילים אחרות: אל תחששי לא מהפרושים ולא מהצדוקים, אלא מהצבועים, מאלה שיעשו עצמם מקורבים אליך, אבל הם אינם כאלה.

וגם אנו, ערב יום הכיפורים, נבקש מחברות הביטוח: הכו על חטא הצביעות. אל תשימו עצכם שומרי הציבור. ולכם שופטי ישראל: אל תפלו שבי בטענת חברת הביטוח כי כל מה שעומד לנגד עיניהן הוא שלום הציבור. לימדו משופטת חריפת שכל שקלטה מייד כי אין המדובר אלא בצביעות לשמה.

ומעשה שהיה כך היה: בליל שושן פורים הקפיד אברהם ברנה על קיום מנהג שתיית היין אולם חרג מן המידה המותרת ולא נזהר בחיוב מן התורה של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

בשל היותו בגילופין, הגיעה אשתו למקום שבו היה והחזירה אותו לביתו. זמן קצר לאחר מכן, מבלי שהיה ער למעשיו, נטל את מפתחות מכוניתו ונהג בה. במהלך נסיעה זו, עלה על המדרכה. המכונית ניזוקה. ברנה הועמד למשפט פלילי.

חברת ביטוח ישיר, אשר ביטחה את המכונית בביטוח מקיף, סירבה לפצות את ברנה על נזקי התאונה.

לא לכיסי אני עושה, הסבירה ביטוח ישיר. אני חברת ביטוח רודפת צדק. יש לי עקרונות. אכפת לי משלומו של הציבור. בפרינציפ אני לא משלמת תגמולי ביטוח לנהגים שיכורים.

תנאי הפוליסה לביטוח מקיף, מציינת השופטת תמר בר-אשר צבן, מבית משפט השלום בירושלים, נקבעו בפוליסה סטנדרטית תקנית שנוסחה בידי המפקח על הביטוח. הפוליסה התקנית מחריגה נהיגה ב"השפעת סמים". היא אינה מחריגה נהיגה בהשפעת אלכוהול. חברות הביטוח אינן רשאיות לשנות את תנאי הפוליסה התקנית, אלא אם השינוי הוא לטובת המבוטח.

השופטת דוחה את טענתה של ביטוח ישיר כי בכך שתגמולי הביטוח יישארו בקופתה, הנהגים ילמדו לקח והדבר יתרום למלחמה בתאונות הדרכים.

בפורעי חוק בדרכים, מבהירה השופטת, יש להלחם באמצעות גורמי האכיפה, בתחום המשפט הפלילי והתעבורתי. אין זה מתפקידן של חברות הביטוח לאכוף עבירות תעבורה, אפילו הן חמורות ותוצאתן קשה, בדרך של שלילת כיסוי ביטוחי, ואסור שכך ייעשה. חברות הביטוח לא הוסמכו לענוש פורעי חוק.

השופטת דוחה גם את טענת ביטוח ישיר כי יש להפחית מתגמולי הביטוח בגלל "אשם תורם" מצד המבוטח בכך שנהג בשכרות.

הכנסת חריגים לפוליסה בדלת האחורית, על ידי שימוש בדוקטרינת האשם התורם, שמה לאל את כוונת המחוקק, קובעת השופטת. פסקי הדין בהם הופחת חלק יחסי מהתגמולים בגין אשם תורם, בטעות יסודם.

ניסיונה של חברת הביטוח להתעלם ממושכלות יסוד בדיני ביטוח ולהטיל אשם תורם על המבוטח במקרים של נהיגה רשלנית, הערכת סיכון מוטעית או טעויות בשיקול דעת הנהג, משול למדרון חלקלק בו היא מנסה לדרדר את יכולתו של המבוטח להסתמך על הכיסוי הביטוחי שהוא רוכש לרכבו למקרה של תאונה, ותאונה קשה בפרט.

כל תאונה, כמעט, מוסיפה השופטת, היא תוצאה של רשלנות או טעות בשיקול הדעת. מדוע לא תטען חברת הביטוח - ואין ספק שהיא תטען, אם בתי המשפט יתנו ידם להידרדרות במדרון חלקלק זה - כי אותם מבוטחים היו פזיזים, נטלו סיכונים בלתי סבירים בנהיגתם ועל כן היא פטורה מחבותה לשלם את תגמולי הביטוח? הרי בדרך זו יוכלו חברות הביטוח לפטור עצמן מעולן של לפחות מחצית מהתביעות בגין נזקי הרכוש לרכבים המבוטחים על ידן.

לא זו אף זו: "חרף העובדה שבתי המשפט שבים ודוחים את טענותיהן של חברות הביטוח (בדבר העדר כיסוי עקב נהיגה בשכרות ואשם תורם)... הן לא אומרות נואש, ושבות ומנסות את מזלן. דומה כי הן אינן ממשיכות עם טענות אלו גם בערכאות הגבוהות, אלא משלימות עם פסיקות בתי-משפט השלום, הדוחות את טענותיהן". כנראה כדי שלא ייוצר תקדים מחייב שיסתום סופית את הגולל על טענות אלה.

את השופטת מקוממת במיוחד העובדה שביטוח ישיר לא טרחה להודיע לה, כי עד היום דחו בתי המשפט את טענותיה, או טענות דומות של חברות ביטוח אחרות, והתנהלה, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שבה בית משפט נדרש להכריע בשאלה זו.

השופטת חייבה אם כן את ביטוח ישיר בתשלום מלוא תגמולי הביטוח ובכל הוצאותיו המשפטיות של ברנה.