Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

טראומה אובייקטיבית

יצחק בן אברהם (שם בדוי) סבל מקשיים נפשיים. הוא טופל במרפאה פסיכיאטרית, נטל תרופות ואף אושפז לתקופה קצרה. יחד עם זאת, קשיים נפשיים אלה לא התפתחו מעולם לדרגה של מחלת נפש ממש.

באחד הימים, פנה בן אברהם למרפאה בשם "המרכז הקנדי ישראלי לטיפול בשיער" והתעניין בהשתלת שיער.

בן אברהם קיבל הסברים והתבקש להשיב על שאלון רפואי קצר. הוא נשאל לגילו, האם אביו ואחיו קרחים, האם סבל ממחלת לב, לחץ דם, סוכרת, בעיות בקרישת דם או מאלרגיה כלשהי, וכן האם הוא לוקח תרופות. על בעיות נפשיות לא נשאל.

בן אברהם השיב לשאלות. על סמך התשובות קבע רופא המרפאה כי הוא מתאים להשתלה. זו בוצעה על ידי ד"ר לארי פרימונט.

ימים ספורים לאחר ניתוח ההשתלה, פנה בן אברהם אל רופא המשפחה והתלונן על מתח נפשי רב וחרדות התוקפות אותו. בן אברהם הופנה לבדיקות בבית החולים. הרופאים אבחנו התפרצות של מחלת הסכיזופרניה.

בן אברהם הגיש תביעת פיצויים נגד המרפאה ונגד ד"ר לארי פרימונט.

בתביעתו התבסס בן אברהם על הפסיכיאטר ד"ר ויבורסקי, אשר קבע כי ניתוח ההשתלה היווה מנגנון שחרור (Trigger) לפרוץ מחלת הסכיזופרניה.

מרפאת השיער וד"ר פרימונט גייסו לטובתם את הפסיכיאטר פרופ' אליצור. זה האחרון הודה כי טרם הניתוח לא סבל בן אברהם מסכיזופרניה, אולם לדעתו המחלה התפתחה אצל בן אברהם בתהליך "זחלני" והתפרצה לאחר ניתוח ההשתלה באופן מקרי ביותר.

בין שני הרופאים הנכבדים התפתחה מחלוקת חריפה. לדעת ד"ר ויברוסקי, האירוע הטראומטי המהווה טריגר להתפרצות מחלת הסכיזופרניה, הינו סובייקטיבי ותלוי בעיני החווה אותו. אירוע כזה יכול להיות אף ניתוח להשתלת שיער.

לדעת פרופ' אליצור הטראומה צריכה להיות אובייקטיבית. ניתוח השתלת שיער אינו כזה. אין כל מקרה דומה בספרות המקצועית בו התפתחה מחלת הסכיזופרניה כתוצאה מניתוח השתלת שיער.

במחלוקת בין השניים, העדיף השופט ניסים ישעיה, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, את חוות דעתו של ד"ר ויברובסקי ופסק לטובת בן אברהם. זאת עשה לאחר שניתח את העדויות באיזמל של מנתחים חד. העובדה שמחלת הסכיזופרניה פרצה מייד לאחר הניתוח היוותה גם היא שיקול משמעותי. נוסיף גם אנו ונאמר מניסיוננו, כי תיאורית הטראומה האובייקטיבית היא בוקי סריקי. היא נוסתה בשעתו גם על ידי משרד הביטחון, שניסה לטעון כי "אובייקטיבית" במדינת ישראל מלחמה אינה מהווה טראומה. לכן לא ייתכן שחיילינו יסבלו מהלם קרב. רק חיילים שוייצריים נתונים לסיכון שכזה.

המרפאה וד"ר פרימונט לא ויתרו וערערו לבית המשפט העליון.

רופא העומד בפני החלטה טיפולית, קובעת השופטת עדנה ארבל, חייב לבחון לא רק את הממצאים הגלויים שבפניו. עליו לברר ולחקור גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה. כל זאת בשקידה ראויה ובמאמץ סביר.

לפיכך סבורה השופטת ארבל, "המדיניות הראויה" הינה, כי רופא העומד לבצע ניתוח אסתטי, יציג בפני המטופל שאלה בדבר עברו ומצבו הנפשי. הוספת שאלה כזו בשאלון הרפואי גם אינה כרוכה אלא בעלות מזערית.

מטופל אשר יצהיר על בעיות נפשיות כלשהן, מבהירה השופטת, ודאי ידליק נורה אדומה בעיניו של הרופא המטפל. במצב כזה ניתן לצפות מהרופא המטפל, שיפנה את המטופל למומחה לבריאות הנפש. אם המומחה לבריאות הנפש יזהיר את המטופל כי קיים סיכון כלשהו, יתכן והמטופל ישקול שוב את רצונו בביצוע הטיפול. במיוחד כך הדבר כאשר מדובר בניתוח אסתטי, שאין בו צורך רפואי. "נפש האדם מורכבת היא. קשה להעריך איזה אירוע יגרום להשפעה על נפשו של אדם, בייחוד שמדובר באדם שאובחן כסובל מבעיות נפשיות. ניתוח ודאי אינו אירוע שבשגרה. לפיכך, סביר לכאורה לקבוע כי יש לדרוש אישור של מומחה לבריאות הנפש בטרם ביצוע "ניתוח רשות" באדם בעל בעיות נפשיות".

דברים כדרבנות. אף על פי כן, הגיעה השופטת ארבל למסקנה כי ד"ר פרימונט לא חב כל חובת זהירות כלפי בן אברהם והוא פטור בלא כלום. כל כך למה?

משום שבן אברהם לא הביא "נתונים כלשהם בדבר האפשרות של גרימת נזקים נפשיים כתוצאה מניתוחים אסתטיים, או אפילו מניתוחים בכלל, ולו באופן נדיר".

תוצאה זו הינה תמוהה. משום שבהמשך כותבת השופטת ארבל כי בן אברהם הביא דווקא ראיה לכך. אמנם "ראיה יחידה", כלשונה, בדמות חוות דעתו של ד"ר ויברובסקי, אולם הביא. בית המשפט המחוזי, דווקא העדיף ומשיקולים רבי משקל והגיוניים את חוות דעתו של ד"ר ויברובסקי על פני זו של פרופ' אליצור. והרי בעניינים שכאלה ידוע כי ערכאת הערעור אינה מתערבת. נוסיף כי השופטת ארבל גם לא הרהרה אחר העדפת חוות דעתו שלויברובסקי.

מעבר לכך, אם אמנם אין נתונים כלשהם כי ניתוח יכול לגרום לנזקים נפשיים, מדוע "המדיניות הראויה" היא, כקביעת בית המשפט העליון, שרופא מנתח צריך לשאול את המנותח אם הוא סובל מבעיות נפשיות?

מי שיצליח להבהיר לנו סתירה זו, אנא שיקום.