Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

טעמים שבהגיון

הגאון רבי אליהו מוילנא (הגר"א), נהג למנות שתי תכונות אופי בסיסיות הדרושות לו לשופט: חוכמה ופקחות.

החוכמה היא ידיעה מקיפה ומעמיקה של כל החוקים. הפקחות היא חריפות השכל, התמצאות בדרכי בני אדם ושכל ישר.

כך בלשונו של הגר"א: "כי הדיין צריך להיות מופלג בשני דברים: בתורה - צריך להיות בקי בכל חדרי התורה; ובענייני העולם - צריך להיות פיקח בכל אופני הערמומיות כדי שיבין את האמת".

תכונות אלה של חוכמה ופקחות, מעבר לתכונות אחרות כמו ענווה, שם טוב ואהבת האמת, מאפיינות, כך לעניות דעתנו ולדעת רבים אחרים, את הרכב השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין מבית המשפט המחוזי בתל אביב.

באתרנו סקרנו עשרות פסקי דין של הרכב זה, פסקי דין המגלים ראייה מפוכחת של המציאות ומודעות גבוהה לטבע האדם. פסק דין נוסף שניתן בימים אלה מצטרף לשורה הארוכה.

בשעת ערב מאוחרת החנה יניב ליפשיץ את מכוניתו ברחוב אבן גבירול בתל אביב.

ליפשיץ נכנס לפיצוחיה לקנות בקבוק שתייה.

כשיצא גילה כי המכונית נגנבה.

לחוקר מטעם חברת הביטוח אישי ישיר, סיפר ליפשיץ כי נעל את המכונית בעזרת השלט, נכנס לפיצוחיה, הניח את צרור המפתחות של המכונית על הדלפק, הוציא בקבוק שתייה מהמקרר ושילם למוכר שעמד בירכתי החנות.

כשהסתובב במטרה לצאת לכיוון הרחוב, ראה ליפשיץ שהמכונית נעלמה. הוא יצא אל הרחוב לחפש אחר המכונית. לאחר מכן חזר לפיצוחיה, סיפר למוכר כי רכבו נגנב, חיפש את המפתחות שהניח על הדלפק ולא מצאם.

בניגוד לעדותו של ליפשיץ, קבע השופט ישעיהו שנלר, שבפניו הובא העניין בבית משפט השלום בפתח תקווה, כי ליפשיץ השאיר את המפתחות במכונית ולא הפעיל את אמצעי המיגון.

מכאן ועד לדחיית התביעה המרחק היה קצר: "ברי, כי כל גנב פוטנציאלי לא ימנע מכניסה למכונית שמפתחות הושארו בה בעת שהנהג נכנס לתוך החנות ולו למספר שניות בלבד, ובמיוחד בשעות החשיכה". סקירת פסק הדין מובאת באתר משרדנו תחת הכותרת קשר עין.

ליפשיץ לא ויתר ופנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

בפני ליפשיץ עמדה משימה לא קלה. היה עליו להתגבר על כלל משפטי, לפיו ערכאת ערעור לא מתערבת בממצאים עובדתיים. בניגוד לערכאת הערעור, השופט בערכאה הראשונה שומע ורואה את העדים ומתרשם ישירות ממהימנותם.

אכן, קובעים שלושת השופטים המחוזיים, יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין, רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים.

עם זאת, ההתערבות תיתכן כאשר הממצאים העובדתיים מבוססים על טעמים שבהגיון ולא על התרשמות ומהימנות. את אלה ניתן לחזור ולבחון גם על פי הגיונם של שופטי הערעור.

השופט שנלר, קובעים שלושת השופטים המחוזיים, סבר כי אין זה הגיוני שליפשיץ יצא החוצה מהפיצוחיה, ראה כי המכונית איננה, ולאחר מכן חזר לפיצוחיה וחיפש את המפתחות. לדעת השופט שנלר, אילו אכן הניח ליפשיץ את המפתחות על דלפק הפיצוחייה, "משסיים לשלם, הכיצד לא בדק מיידית היכן המפתחות". אין זאת כי אם הותיר את המפתחות בתוך המכונית וכך היא נגנבה.

לעניות דעתנו, קובעים שלושת שופטי המחוזי, "אין לקבוע על סמך ניתוח בדיעבד של נסיבות המקרה כי התנהגות המבוטח מצביעה על כך שהשאיר את המפתחות במכונית. אדם שזה הרגע מבין כי מכוניתו נגנבה, שרוי בסערת רוח, ולא בהכרח יחשוב באופן רציונאלי ויפעל באופן מובנה ולוגי".

אכן, ייתכן כי אדם אחר, שהיה בטוח יותר בכך שהותיר את המפתחות על הדלפק, לא היה מחפש כלל את המפתחות. אולם ייתכן גם, מבהירים השופטים, כי ליפשיץ שכח לרגע שהניח את המפתחות על הדלפק, יצא מהפיצוחיה לכיוון מכוניתו, הבחין כי היא נעלמה ואז חזר לפיצוחיה וחיפש את המפתחות כדי לאמת את הסברה כי אכן המפתחות נגנבו ובאמצעותם נגנבה המכונית.

השופט שנלר התבסס גם על דבריו של המוכר בפיצוחייה, כפי שהוקלטו על ידי חוקר חברת הביטוח. מההקלטה עולה כי המוכר לא זכר אם המבוטח חיפש את המפתחות בפיצוחייה.

גם ההקלטה לא הרשימה את שופטי הערעור. העובדה שהמוכר לא זכר כי המבוטח חזר לחפש את המפתחות, בשיחה שהתקיימה כשלושה שבועות לאחר הגניבה, אינה מצביעה על כך שהמבוטח לא חיפש את המפתחות.

יתר על כן, אף אם המבוטח לא חיפש את המפתחות לאחר שהבין כי המכונית נגנבה, אין להסיק מכך כי השאיר את המפתחות בתוך המכונית.

המבוטח הצהיר והעיד כי לא השאיר את המפתחות במכונית, אלא נעל אותה, נטל את המפתחות עימו והניחם על הדלפק בפיצוחיה. "לאור האמור לעיל", קבעו השופטים גרוס קובו ורובינשטיין פה אחד, "מסקנתנו היא כי לא ראוי לקבוע כי המבוטח השאיר את המפתחות במכונית".

ליפשיץ זכה אם כן למלוא תגמולי הביטוח בגין גניבת המכונית.