Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

העליון: מוגבלים שיישארו כלואים בביתם

תארו לעצמכם דייר בבית משותף, הנוהג לעבור בחדר המדרגות עם אשפה דולפת. כל הדיירים יודעים. כולם מתריעים. דבר לא עוזר. עד שבאחד הימים דייר אחר, עיוור, מחליק על שאריות האשפה ונפגע קשה. האם היה עולה על דעתכם שהשופט ינזוף דווקא בעיוור: התרשלת. הרי אתה עיוור. מי כמוך אמור לדעת את מגבלותיך. מדוע יצאת מהבית, כשאתה יודע ששכנך מטנף את חדר המדרגות באופן קבוע?

נשמע אבסורד? לא בבתי המשפט שלנו.

ח' סבל מפיגור שכלי, מהתקפים אפילפטיים ומליקויי ראייה. באחד הלילות, התהלך בשכונתו בירושלים ועבר במשעול צר המיועד להולכי רגל. לפתע מעד וצנח אל שולי המשעול, לתהום בעומק של כארבעה מטר.

שני עוברי אורח שמעו את גניחותיו של ח'. הם מיהרו אליו, נחרדו לראות את מצבו הקשה ופינו אותו לבית החולים. בעקבות התאונה הפך ח' לנכה סיעודי בשיעור 100% לצמיתות. מאז הוא מרותק לכיסא גלגלים, סובל מעיוורון, מאובדן שליטה בסוגרים, מוזן באמצעות זונדה ואינו מסוגל לתקשר עם הסביבה. הוא מטופל כיום בבית החולים הסיעודי "הרצוג" בירושלים.

ח' כמובן לא מסוגל לטפל בענייניו. לכן מונה לו אפוטרופוס, אשר הגיש בשמו תביעת רשלנות נגד עיריית ירושלים והמבטחת שלה בביטוח צד שלישי, חברת הביטוח מגדל.

השופט עודד גרשון, מבית המשפט המחוזי בחיפה, לא התקשה להתמודד עם טענות מגדל כי העיריה אינה אחראית לתאונה. המשעול הצר, קבע השופט, שהיה מיועד להולכי רגל, לא היה מגודר למניעת נפילה של הולכי רגל. לא הייתה בו תאורה. לא הוצבו בו שלטי אזהרה מפני סכנת הנפילה.

אבל, טענה מגדל ללא בושה, ח' היה תושב השכונה. המשעול הצר, המסוכן והחשוך היה ידוע לו. הוא היה צריך להיות ער לסכנה הטמונה בו ולהצטייד בפנס. לא זו אף זו, הוסיפה מגדל, במועד התאונה סבל ח' מהתקפים אפילפטיים וליקויי ראייה בעיקר בלילה. לכן היה אמור להיות מודע למגבלותיו ולנהוג בהתאם. אך הוא הקל ראש. אדם לא צריך להיות מנותק מסביבתו. חובתו של אדם להישמר על נפשו איננה נופלת מחובת העירייה כלפיו. לכן, סיכמה מגדל את טענתה, יש רשלנות תורמת מצדו וביקשה בהתאם כי השופט יפחית 75 אחוז מהפיצויים המגיעים לו.

מדוע טענה זו מביישת חברת ביטוח? משום שח' סבל כאמור מפיגור שכלי. מגדל עצמה הסתמכה על ליקוי זה בבואה לטעון כי ח' לא איבד את כושרו לעבוד כתוצאה מהתאונה. ממילא, קודם לתאונה, היה מפגר בשכלו. איך אפשר לדרוש משופט להטיל אשם תורם על אדם הסובל מפיגור שכלי בטענה שבעת התאונה היה "מנותק מסביבתו" ולא היה "מודע למגבלותיו"?

מכל מקום, טענות מגדל לא נפלו על אזנים ערלות. "אין ספק", קבע השופט גרשון, "כי התאונה נגרמה באשמת העיריה. עם זאת, מאחר שהוכח שח' היה תושב השכונה והכיר את מגבלותיה הכרות מוקדמת ומדובר במכשול שכבר היה קיים זמן רב קודם לאירוע ולא הופיע במפתיע, הרי שבנסיבות אלה יש מקום לייחס לו אשם תורם של עשרים אחוז". למה דווקא עשרים אחוז? ככה. בשיטת האצבע. אין נימוקים כיצד הגיע השופט להפחית סכום כה ניכר שבוודאי יחסר לח' בהמשך חייו.

האפוטרופוס של ח' ניסה לשנות את רוע הגזלה וערער לבית המשפט העליון.

השופט יצחק עמית, כמה עצוב, הצדיק את הפחתת הפיצויים. "האירוע התרחש סמוך למקום מגוריו של ח', הוא הכיר את הדרך בה התהלך לא אחת ולא שתיים, כך שיכול היה לדעת אודות הסכנה ולהימנע ממנה כפי שעשו תושבי השכונה לאורך השנים".

השופט עמית, למרבה הצער, לא הבחין כי למעשה גישתו נותנת הכשר לרשות המקומית לא לתקן ליקויים. בפרדוקס שבגישתו, הבחינה דווקא השופטת דפנה ברק ארז, חברתו להרכב של השופט עמית.

"בטענה שהנפגע אמור להכיר את הסביבה ואת מפגעיה", קבעה השופטת ברק ארז, "טמון פרדוקס. ככל שהרשות המקומית תתמיד במחדליה ולא תתקן מכשולים מסוכנים האורבים לתושביה, כן תוכל להתגונן בטענה שהזמן שחלף מחייב את התושבים להכיר בסכנה ולהיערך לה. יש לזכור כי חלוף הזמן והיכרות עם מכשול שהתושבים חזרו והתריעו עליו אינם מעצימים רק את האשם התורם של בני המקום, אלא גם את רשלנותה של הרשות המקומית. חשוב לנהוג מתינות וקפדנות בטענות אשם תורם מסוג זה".

גם הטענה הקודמת, המביישת של מגדל, הטרידה את השופטת ברק ארז. "מגדל טענה", מזכירה השופטת, כי "ח' היה בעל לקויות שונות, ובכלל זה לקות ראייה ואפילפסיה, ולכן היה עליו להימנע מבחירה בדרך שבה הלך. טענה זו בעייתית ומטרידה", ממשיכה השופטת, "רשות הרבים אמורה להיות בטוחה וכשירה לקראת בואם של כלל בני החברה. אף אנשים בעלי מוגבלויות אמורים לצאת את ביתם ללא חשש וללכת בדרכים שאינן רצופות מהמורות, בורות ושאר סכנות לנפש. הרשות המקומית אינה יכולה להניח שתושבים שאינם בריאים לחלוטין יהיו כלואים בביתם. הכרה בסיסית זו נובעת מזכותם לשוויון חברתי ומשפטי".

מילים כדורבנות.

אולם האם השופטת ברק ארז תיקנה את העוול והתערבה בהפחתת הפיצויים לנפגע האומלל? לא. היא הסתפקה ברטוריקה גבוהה. כאילו התמנתה לבית המשפט העליון כדי לצייץ בטוויטר ולא כדי לעשות צדק. כאילו היא לא מבינה שמסרים לרשויות ולחברות הביטוח עוברים רק בתוצאה הכספית של המשפט ולא בהרהורים פילוסופיים. גם היא וגם השופטת מרים נאור הצטרפו אל השופט עמית והפחיתו מח' עשרים אחוז מהפיצויים. סתם כך.