שופטת השנה בתחום הביטוח

נתבקשנו על ידי עיתון ידיעות אחרונות באינטרנט, לבחור את השופט אשר לדעתנו השפיע ביותר השנה על תחום משפט הביטוח. הבחירה שלנו לא הייתה קשה.

תאגידי הביטוח בישראל מחזיקים בנכסים בשווי של יותר מ – 180 מיליארד שקל. כמות הנכסים תגדל במידה ניכרת בעתיד, בעקבות האישור לרכוש קרנות פנסיה וקופות גמל.

שוק הביטוח הישראלי מרוכז בידי חמש קבוצות: כלל, מגדל, הפניקס, הראל ומנורה. גופים אלה שולטים על 95% מהפעילות בתחום ביטוח החיים ו-70% מהפעילות בתחום הביטוח הכללי. ציבור המבוטחים משלם להם מידי שנה בשנה פרמיות בסך של יותר מ– 30 מיליארד שקל.

מצב דברים זה מעורר בעתה. הגישה הרווחת כיום בעולם היא, שגופים המרכזים בידיהם כוח כלכלי מהווים סכנה ממשית לזכויות האדם. בעוד הגנת חיינו, גופנו, כבודנו ורכושנו מופקדת בידי השלטון, את ההגנה הכלכלית לאובדן החיים, הגוף, הכבוד והרכוש אנו מפקידים בידי תאגידי ביטוח פרטיים. אולם, בעוד השלטון נתון לפיקוח גופים מנהליים ומשפטיים מהירים ואפקטיביים (כמו בג"צ, מבקר המדינה), תאגידי הביטוח נעדרים פיקוח יעיל.

בית המשפט העליון שלנו התריע על מצב דברים מעורר דאגה זה, בהזכירו את הלקח המר של המדינה המתירנית במאה התשע עשרה. זו אפשרה למתי מעט לצבור כוח כלכלי העלול להשחית. תחת סיסמת חופש חוזים רחב, כמעט ללא מעורבות של המדינה, התפתחו עושק ועוול, ניצול, עוני ופיגור עמוק ורחב. דווקא בתנאים של שוק חופשי, קבע בית המשפט העליון, נדרשת המדינה להגן על חלשים.

בשוק הביטוח הישראלי אין הגנה שכזו. תקוותנו האחת והיחידה כי תאגידי הביטוח ינהגו עמנו, המבוטחים, בהגינות ויכבדו את זכויותינו נתונה כולה בידי השופטים.

אלא שחלק ניכר משופטינו, מתייחס אל אלמנה ויתומים הדורשים מחברת ביטוח לכבד פוליסת ביטוח חיים, כאילו מדובר בסכסוך עסקי בין גאידמק לנמרודי.

על רקע כל אלה, בלטה השנה השופטת עדנה ארבל, בגישה מרעננת שהביאה עמה לבית המשפט העליון, גישה התואמת סוף סוף את לשונם ורוחם של חוקי הביטוח הישראליים.

גישה זו באה לידי ביטוי בשני פסקי דין. הראשון, ניתן בחודש פברואר, בפרשת פיאמנטה. השני, ניתן בחודש אוקטובר, בפרשת שלום גרשון.

רחל פיאמנטה רכשה פוליסת ביטוח חיים בחברת הביטוח אליהו. הביטוח נעשה ללא הצהרת בריאות.

שנתיים לאחר הוצאת הפוליסה נפטרה רחל ממחלת הסרטן.

אליהו סירבה לשלם לאלמן וליתומי המנוחה את תגמולי הביטוח בטענה שהמנוחה הייתה חולה בסרטן כשנתיים לפני עשיית הביטוח.

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ניסים ישעיה, קבע כי אכן שנתיים לפני עשיית הביטוח, המנוחה סבלה מסרטן. אולם המנוחה עברה טיפולים ובעת עשיית הביטוח הייתה בתקופה של רמיסיה. המחלה התפרצה פעם נוספת רק כשלושה חודשים לאחר שהוצאה הפוליסה.

השופט לא שוכנע כי מחלת המנוחה הוסתרה מאליהו בכוונת מרמה כדי לזכות בכספי הפוליסה. לפיכך חייב את אליהו לשלם למשפחת המנוחה את מלוא סכום הביטוח.

אליהו הגישה ערעור לבית המשפט העליון.

בחלוף השנים, מזכירה השופטת עדנה ארבל, השתכללו האמצעים והשתפרה יכולתן של חברות הביטוח להעריך בעצמן את הסיכון הצפוי להן. מטעמים אלה, חובת הגילוי המוטלת כיום על המבוטח, צומצמה למתן תשובות לשאלות שחברת הביטוח מציגה למבוטח בכתב. במקרה הנדון אליהו לא הציגה בפני המנוחה כל שאלה.

אכן, קובעת השופטת, קיימת גם חובת גילוי יזומה ויש הסבורים כי צריך לבטלה כליל. בכל מקרה, חובת הגילוי היזומה, גם לדעת אלה המצדדים בה, מצומצמת והנטל להוכיחה הוא כבד וקשה.

כדי להצליח בה, על חברת הביטוח להוכיח כי המבוטח פעל מתוך מודעות לכך שהוא מסתיר עניין מהותי עבור חברת הביטוח. עליה להוכיח כי המבוטח פעל מתוך כוונת מרמה, בידעו כי אם לא יסתיר לא ישיג כיסוי ביטוחי. עליה להוסיף ולהוכיח כי המבוטח ביצע פעולות הסתרה במטרה למנוע היחשפותה של חברת הביטוח למידע.

האם המנוחה נמנעה בכוונת מרמה מלמסור לאליהו מידע אודות מחלתה, מקשה השופטת.

בנקודה זו מאמצת השופטת ארבל את ממצאיו ומסקנותיו של השופט ישעיה. הם מעוגנים בחומר הראיות ובמבחן ההיגיון, קובעת השופטת. בעקבות הטיפולים שעברה המנוחה ירדו כל הסמנים המעידים על התפרצות המחלה ולא הייתה אצל המנוחה שום עדות למחלה מטסטטית בטרם עשיית הביטוח.

לטענת אליהו, מבהירה השופטת, "המחלה הקשה צריכה הייתה לרחף כעננה מעל ראשם של המנוחה ובעלה. איני יכולה לקבל זאת... משמעותה של העמדה הינה כי אדם שכזה צריך לחיות את חייו בצל הפחד, מתוך תחושה מתמדת כי המחלה אורבת לו בכל רגע. תפישה זו... אינה רצויה שכן היא אינה מותירה פתח של תקווה. היא אינה ראויה כיוון שאין היא תואמת את הטבע האנושי. ניסיון החיים מלמד כי טבע האדם לנהות אחר הערכות אופטימיות גם אם אלה אינן תואמות לעיתים את המידע האובייקטיבי שברשותו".

בסופו של דיון, חייבה השופטת ארבל את אליהו לשלם את מלוא סכומי הביטוח למשפחת המנוחה.

פסק דינה של השופטת ארבל, הינו אחד מפסקי הדין החשובים ביותר בתחום הביטוח. יש בו פריצת דרך מחשבתית, התנערות מהשקפות של המשפט האנגלי הישן שראה את תפקידו כשומר חברות הביטוח. יש בו יישום עקרונות חוק חוזה הביטוח הישראלי, המבוסס על עקרונות צרכניים של החוק השוויצרי.

השופטת ארבל רואה ומתארת את "פערי הכוחות העמוקים בין המבטח, שהינו גוף מקצועי רב ניסיון ובעל איתנות פיננסית, לבין המבוטח נעדר המומחיות המקצועית בתחום הביטוח".

בנוסף, מזכירה השופטת ארבל את "העמדה לפיה יש מקום להחיל נורמות מהמשפט הציבורי על חברות הביטוח... עמדה זו עולה בהתאמה עם המגמה הנוהגת כיום במשפטנו, של החלת עקרונות יסוד מתחום המשפט הציבורי על גופים הפועלים בתחומי המשפט הפרטי באמצעות דוקטרינות משדה המשפט הציבורי".

בפרשת שלום גרשון, החשידה חברת הביטוח את המבוטח בכך שביים את גניבת רכושו. משך שנים שלטה במשפט הישראלי דעת רוב השופטים שסברה כי במקרה של גניבה, מוטל על המבוטח נטל שכנוע כפול. גם להוכיח שרכושו נגנב וגם להוכיח שידו לא הייתה במעל.

השופטת עדנה ארבל הפכה הלכה זו. מהיום, כך קבעה, נטל השכנוע כי המבוטח ביים את מקרה הביטוח מוטל על חברת הביטוח. "ניתן להניח", קובעת השופטת, "כי רוב המבוטחים הם שומרי חוק, ואינם מעורבים במרמות ביטוח. לפיכך, יש טעם לפגם בעיניי שבכל מקרה בו מבוטח פונה למבטח ודורש את התגמולים עם קרות מקרה הביטוח, ירחף מעל ראשו צל של חשד כי הוא עצמו ביים שוד או הצית את רכושו שלו. משמעות הדבר היא כי די יהא בטענתה הסתמית של חברת הביטוח כי יד המבוטח הייתה במעל, על מנת להביא לכך שאנשים תמימים ללא עבר פלילי, שאינם קשורים למעגל העברייני, יאלצו לעלות לדוכן העדים ולשכנע את בית המשפט שייתן בהם את אמונו. חברת הביטוח לא תצטרך להביא ראיה כלשהי על מנת להוכיח את טענתה, והמבוטח יהיה חשוף לשאלות כגון היכן היה בעת המקרה והאם יש מישהו שראהו, ויהיה עליו לשלול או להפריך חשדות המרחפים כצל מעליו. סבורה אני כי חזקת החפות משמעה שהמבוטח אינו צריך לשלול מראש את מעורבותו במעשים פליליים בכל מקרה בו הוא דורש את תגמולי הביטוח, רק בשל טענתה הסתמית של חברת הביטוח כי ידו הייתה במעל".

השופטת גם מעלה את "החשש כי חברת הביטוח תנצל את היתרון הדיוני הטמון בכך שנטל השכנוע מוטל על המבוטח, על מנת ללחוץ עליו להתפשר מחוץ לכותלי בית המשפט. התוצאה עלולה להיות שבשל רצונו של המבוטח להימנע מניהול הליך ומניסיון לשכנע את בית המשפט שידו לא הייתה במעל, וידיעתו שבמקרה של ספק יפסיד בתביעתו, די יהיה בטענתה הסתמית של חברת הביטוח כדי להביא את המבוטח להסכים לקבלת סכום חלקי של תגמולי הביטוח, תוצאה שאינה רצויה ואינה צודקת".

עוד עולה מפסק דינה של השופטת ארבל בפרשת שלום גרשון, כי בכל מקרה בו המבוטח זוכה בתביעתו נגד חברת הביטוח עליה לשלם לו גם פיצויים על הפרת חוזה הביטוח. אולם המבוטח חייב להביא לבית המשפט ראיות "הן על נזקו והן על שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שנגרם לו מההפרה".

השופטת עדנה ארבל מביאה עמה תקווה למיליוני המבוטחים בישראל.