שופט המחפש צד זכות שבדין

שופט המחפש למוכי הגורל צד זכות שבדין

הגורל לא היטיב עם פ'. הוא סבל משיתוק מוחין, מליקויי ראייה קשים, מפיגור שכלי ומשיתוק בצד שמאל של הגוף.

הוריו של פ', התאימו את בית המשפחה לצרכיו. בין השאר, הרחיבו את הפתחים למעבר כיסא גלגלים ורכשו אביזרים מיוחדים שיקלו על חייו.

כילד, למד פ' בבית ספר לילדים עם שיתוק מוחין. כנער, למד בבית ספר לחינוך מיוחד. בהגיעו לגיל 18, חיפשו הוריו מסגרת חברתית. לבסוף מצאו מעון, שאושר כ"סידור חוץ קהילתי", על ידי משרד הרווחה.

פ' עבר אל המעון, אולם בית משפחתו, נותר "הבית" שלו על פי תחושתו והבנתו. כתובת מגוריו נותרה שם. כך גם המרפאה הסמוכה בה קיבל טיפול בכל השנים. הוריו המשיכו להסיע אותו לכל הטיפולים והבדיקות הקבועים והשוטפים וגם אלה המיוחדים. פ' המשיך לשהות וללון בבית הוריו במהלך כארבעים אחוז מימות ומלילות השנה.

באחד הימים, פנו הוריו של פ' אל המוסד לביטוח לאומי וביקשו לקבל הלוואה עומדת לתשלום המיסים עבור רכישת רכב להסעת ילדם. פקידי המוסד דחו את הבקשה. מאחר ולילדכם אין רישיון נהיגה, כך ענו הפקידים להורים, הוא זקוק למורשה נהיגה.

אנחנו מורשי הנהיגה שלו, ענו ההורים, אנחנו הרי מסיעים אותו לכל מקום.

זה נכון, הודו פקידי המוסד, אתם כהורים יכולים לשמש מורשי נהיגה ואתם גם מסיעים את הבן. אבל משרד האוצר מסכים שנעניק הלוואה עומדת רק לנכה שגר עם הוריו בקביעות באותו בנין, או בבניין קרוב ביותר באותו יישוב, או בבניין הנמצא במרחק שאינו עולה על 500 מטר. במקרה שלכם, הבן שלכם גר במעון, בישוב אחר, במרחק של יותר מ- 500 מטר.

כל ניסיונות ההורים לשכנע את פקידי המוסד כי ביתם ממשיך לשמש בית מגוריו של ילדם וכי המעון אינו אלא מסגרת חברתית לה זקוק בנם בגלל נכותו, עלו בתוהו. הם נאלצו לפנות לבית הדין לעבודה בנצרת.

כאן התמזל מזלו של פ'. ערעורו הונח על שולחנו של השופט חיים ארמון. מדוע התמזל מזלו?

באחד המשפטים שנדונו בבית המשפט העליון, הבחין אחד מעורכי הדין, כי מצבו הקשה של הצד השני מעורר אהדה אצל השופט חיים כהן. עורך הדין הזדרז להזכיר לשופט כהן את הציווי המקראי "ודל לא תהדר בריבו".

על כך השיב לו השופט כהן, שהלך לעולמו לפני קצת יותר מעשר שנים: "סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו, אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין. אבל מודה אני ומתוודה, שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין ולא אאמין לאומרים לי אל תיגע כי לא תמצא".

למרבה הצער, לא כל שופטינו אמצו את תפיסתו של השופט כהן. יש שיאמרו כי רק המיעוט שבשופטים. אחד מההולכים בדרכו הוא השופט חיים ארמון. בפקחות, תוך הפעלת חכמת הלב והשכל הישר, מצליח השופט ארמון למצוא תמיד צד זכות שבדין לטובת הנפגעים. כך, בפרשת נדאף, קבע השופט ארמון כי גם עובד שנפגע ביום נופש זכאי לקבל זכויות כנפגע עבודה. אמנם, הסכים השופט עם נציגי הביטוח הלאומי, יום הנופש אורגן על ידי וועד העובדים, אולם גם למעביד, לבנק בו עבד המבוטח, היה אינטרס בקיום יום הגיבוש: המעביד חפץ שהעובדים יתוודעו אל המנהל החדש שמונה בסניף הבנק שלהם.

בפרשת גרשמן, פסק השופט ארמון כי מטפלת בקשישים שלקתה בגבה, זכאית להכרה כנפגעת עבודה. אכן, הסכים השופט עם נציגי הביטוח הלאומי, בתי הדין מעניקים הכרה כנפגע עבודה רק למי שמבצע אותן תנועות בצורה חוזרת ונשנית. מטפלת בקשישים, המשיך השופט להסכים עם נציגי המוסד, מבצעת במהלך עבודתה תנועות מגוונות. המטפלת לא רק מרימה ומורידה קשישים, אלא גם רוחצת, מאכילה ומנקה אותם. אולם, הקשה השופט, איפה כתוב שהעובד חייב לבצע אותן תנועות חוזרות ונשנות במהלך כל יום עבודתו? "גם עובד על פס ייצור המבצע סדרה קבועה לחלוטין של תנועות חוזרות ונשנות", מסביר השופט, "עושה גם תנועות אחרות מעת לעת. יש לו למשל הפסקות במהלך יום העבודה בהן בהכרח הוא מבצע גם פעולות אחרות, ואין בכך כדי לבטל את האופי הסדרתי של פעולותיו בחלק מיום עבודתו". אלה רק שתי דוגמיות מפסיקותיו האנושיות של השופט ארמון.

נחזור כעת אל עניינו של פ'. מה עומד מאחורי דרישת האוצר, הקשה השופט ארמון, מדוע ההלוואה העומדת ניתנת רק כשההורים מתגוררים בקרבה פיזית אל המוגבל בניידות? המטרה, משיב השופט, היא לדאוג לכך שההורים יהיו זמינים להסעת בנם ולאפשר למוסד לפקח שההלוואה מנוצלת לצרכי הילד ולא לצרכי הוריו.

לאור תכלית זו, קבע השופט, דרישת האוצר מכוונת לכך שהנכה יגור עם הוריו באופן קבוע אך לא אך ורק אתם. ייתכן בהחלט מצב, הסביר השופט, שהנכה יגור עם הוריו באופן חלקי ובתנאי שהמגורים החלקיים יהיו קבועים. מעבר לכך, ייתכן בהחלט שלאדם יהיו שני מקומות מגורים. כלומר שיגור גם עם הוריו וגם במקום אחר. לדעת השופט גם אם המגורים עם ההורים הם חלקיים ואפילו שהנכה גר עם הוריו בפחות ממחצית מהזמן, עדיין הם יכולים להיחשב כמורשי נהיגה. "ברור שביקור של מספר דקות בבית המשפחה, בתדירות של אחת לחודש, גם אם הוא נעשה באופן "קבוע" אינו יכול להספיק לשם ראיית המוגבל בניידות כמי שמתגורר באופן קבוע בבית המשפחה. אולם, מצד שני, אין הכרח שהנכה יגור במשך יותר ממחצית השנה עם הוריו. בעניין זה", הבהיר השופט, "די בחלקיות מגורים עם ההורים המאפשרת שההורים יהיו זמינים להסעת בנם וגם מאפשרת לביטוח הלאומי לפקח על כך שההורים אכן משתמשים בכלי הרכב לצרכיו של בנם".

לדעת השופט, גם דרישות הפיקוח של המוסד באות על סיפוקן. "המעון מספק לביטוח הלאומי אפשרות פיקוח מצוינת על האופן שבו הוריו של פ' יכולים לעמוד לצרכי ההסעות שלו. כל יציאה מהמעון מתועדת, הן בתאריך והן בציון שם המסיע ומטרת הנסיעה. לא נראה שיש מקום לחשש שמא הוריו של פ' לא יהיו זמינים להסעתו כל אימת שפ' ייזקק להסעה ואף מעבר לכך".

על סמך כל אלה, פסק השופט, נכון להגיד על פ' ועל הוריו שהם "גרים בקביעות באותו בנין" כנדרש בתנאים למתן הלוואה עומדת של משרד האוצר. אמנם, אין מדובר במגורים באותו בנין במשך כל הזמן, אך מדובר במגורים קבועים באותו בנין, בהסדר חלקי, שמתקיים בשיעור חלקיות משמעותי מספיק. על כן, הוריו של פ' זכאים לשמש "מורשי נהיגה" בעבורו.

הערה: המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על פסק הדין.