Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

אשרי המאמין

סאלם אבו מחארב הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כמובטל הזכאי לגמלה חודשית לפי חוק הבטחת הכנסה.

תשלום הגמלה מותנה גם בכך ששירות התעסוקה לא השכיל למצוא למובטל עבודה מתאימה.

לשם כך, על המובטל להתייצב בלשכת שירות התעסוקה מעת לעת בימים ובשעות קבועים מראש עד שתוצע לו עבודה מתאימה.

על פי תקנון שירות התעסוקה, מובטל רשאי שלא להתייצב לקבלת סידור עבודה רק מ"סיבה סבירה" המצדיקה, לפי הנהוג ביחסי עבודה תקינים, היעדרות מעבודה.

בחודש נובמבר של שנת 2002, במהלך שבועיים, לא התייצב אבו מחארב בשירות התעסוקה. בשבועיים אלה, קיים אבו מחארב את מצוות החאג' המוסלמית. הוא עלה לרגל למכה.

יש לדקדק בכגון אלה, מיהר המוסד לנצל את ההזדמנות, ושלל מאבו מחארב את הגמלה למשך אותם שבועיים.

אבו מחארב לא ויתר והביא את עניינו לבית הדין הארצי לעבודה, לאחר שגם בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה אותו.

כל מוסלמי, הסביר אבו מחארב לשופטים, חייב לממש את מצוות העלייה לרגל לפחות פעם בחייו. זוהי זכות המעוגנת בחופש הדת והפולחן המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

טענות אלה לא הרשימו את השופט יגאל פליטמן.

חוק הבטחת הכנסה, מסביר השופט, הינו בעיקרו של דבר, חוק טריטוריאלי. הוא לא נועד לכסות צורכי מחייה מינימאליים לשוהים מחוץ לגבולה של מדינת ישראל.

השופט פליטמן גם לא מתרשם מהטענה כי שלילת גמלת הקיום לתקופת העלייה לרגל למכה פוגעת בחופש הדת של המאמין המוסלמי. יש למאמין חופש מלא לקיים את המצווה. רק את הגמלה המגיעה לו מהביטוח הלאומי הוא לא יקבל בתקופה זו.

חוץ מזה, מוסיף השופט, אבו מחארב הגדיש את הסאה. הוא לא שהה בחו"ל רק ימים ספורים. הוא שהה שם "תקופה של כמחצית החודש". לקיום מצוות החאג' כשלעצמה, מסביר השופט, די ביום אחד. אכן צריך גם לנסוע ואכן צריך גם לחזור, אבל בשביל זה לא צריך יותר מרבע חודש. חצי חודש – זה יותר מדי.

מעבר לכל אלה, מוסיף השופט, מועד קיום מצוות העלייה לרגל למכה אינו מוכתב למוסלמי הדתי. די לו שפעם אחת בחייו בשנה מסוימת, תקוים על ידו מצווה זו. מדוע בחר אבו מחארב לקיים את מצוות דתו דווקא במועד בו הוא גם תובע גמלת הבטחת הכנסה?

כידוע, בבית הדין לעבודה יושבים גם נציגים של המעבידים והעובדים. קבלת דעתך, אמר צבי עמית, נציג המעבידים לשופט פליטמן, משמעה כי רשות מרשויות המדינה קובעת שמצווה דתית, אשר אדם מרגיש וחושב שזה הזמן הנכון עבורו לבצע אותה, תדחה בגלל דרישות אדמיניסטרטיביות. "לדעתי", מוסיף עמית, "יש בכך משום מעורבות לא רצויה של הרשויות בשאלות של מצפון וחופש שיש לכל אדם לנהוג על פי אמונתו. יתרה מזו, במציאות הקיימת במדינת ישראל, כאשר מצב של העדר תעסוקה יכול להמשך תקופה ארוכה ביותר, נראית הקביעה הזו בלתי סבירה. מה עוד שיתכן שדווקא במצב הזה של מצוקה, זקוק האדם המאמין, לתקווה ולעידוד שאותם הוא יכול לקבל על ידי קיום המצווה הדתית".

הערה זו הרגיזה את השופט פליטמן. אינך מבין את "עקרונות החוק", הטיח השופט בנציג המעבידים. "גמלת הבטחת הכנסה נועדה... לספק אמצעי קיום מינימאלי למוכן ולעושה כמיטב יכולתו למצוא ולקבל עבודה, לפני שהוא נסמך על קופת הציבור... ולגבי אותו טעם לוואי של חיזוק נפש המאמין, אפשר להסתפק באמירה פשוטה כמשמעה - ש"אשרי המאמין", שהרי לבלתי מאמין לא יעמוד צידוק שכזה לאי התייצבות; עליו יהא, מה לעשות, להתייצב בכל זאת בשירות התעסוקה משך אותם שבועיים על מנת למצוא עבודה".

דברים אלה של השופט פליטמן שכנעו את נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר אולם לא שכנעו את השופט השני להרכב, שמואל צור. "במדינה דמוקרטית כשלנו, שומה על רשויות השלטון לכבד את רצונו של בן מיעוט מוסלמי לקיים את החובה הדתית המוטלת עליו. שמענו מנציג השרות כי לשכות השרות סגורות בחגים יהודיים ומוסלמים, ובימי חול המועד (סוכות ופסח). שמענו גם כי אין דרישה להתייצב בלשכה לגבי אדם הנמצא שבעת ימי אבל או לגבי בן משפחה שכולה בימי הזיכרון. זו מידה ראויה של התחשבות ברגשות וברגישות של הציבור. אותה מידה של רגישות יש לגלות... גם לגבי המוסלמי המאמין המבקש לקיים את החובה הדתית המוטלת עליו לעלות למכה. יהא בכך ביטוי לכבוד האדם ולכבוד המיעוט, עליו אנו מופקדים".

הכריע את הכף נציג העובדים, יהודה יעיש, שהצטרף אל השופט שמואל צור.

כך, ברוב דעות של שופט ושני נציגי ציבור, מול שני שופטים, ניצל, לעניות דעתנו, כבודה של מדינת ישראל.