דאגה קונקרטית אינה מספקת לפגיעת איבה

ביום ראשון ה- 22 לחודש פברואר 2004 ארע פיגוע בקו אוטובוס 14 באזור גן הפעמון בירושלים.

ג'ולייט עזרא לא ידעה את נפשה מרוב דאגה. בנה החייל, יצא מהבית זמן קצר לפני הפיגוע. הוא היה אמור לעלות על קו 14 בדרכו חזרה לבסיס.

עזרא ניסתה להתקשר אל הבן בטלפון הנייד. לא הייתה תשובה.

אי הוודאות והחרדה טלטלו את עזרא והיא רצה למקום הפיגוע לחפש את בנה.

במקום הפיגוע ניסו כוחות הביטחון להשליט סדר. הם דחקו את הבאים אל מחוץ לזירת הפיגוע מחשש למטען נוסף. לפתע נהדפה עזרא על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון, נפלה על הרצפה, ושברה את שורש כף ידה הימנית.

בסופו של דבר התברר כי בנה של עזרא לא היה בין הנפגעים. אולם עזרא נותרה עם נכות קבועה כתוצאה מפגיעתה, בשגגה כמובן, על ידי כוחות הביטחון.

כידוע, הטיפול בנפגעי פעולות איבה הופקד בידי המוסד לביטוח לאומי. עזרא פנתה למוסד וביקשה כי זה יכיר בה כנפגעת פעולת איבה. תביעתה נדחתה בטענה כי עזרא לא נכחה במקום הפיגוע בעת התרחשותו ממש ולא נפגעה כתוצאה ישירה ממנו.

עזרא פנתה לועדת הערר לנפגעי פעולות איבה, היושבת בבית המשפט המחוזי בתל אביב בראשות השופטת (בדימוס) קיי בלנש.

על פי החוק, לא רק מי שנפגע ישירות מהפיגוע זכאי לתגמולים כנפגע פעולות איבה. גם מי שנפגע בשגגה עקב הפיגוע, גם מי שנפגע מפעולה שנעשתה למניעת הפיגוע וגם מי שנפגע מנשק שהיה מיועד לביצוע או למניעת הפיגוע, כל אלה זכאים אף הם לתגמולים מהמוסד.

הנה, טענה עזרא בפני ועדת הערר, כוונת הכנסת הייתה שגם אדם אשר נפגע ע"י כוחות הביטחון וההצלה ייחשב לנפגע פעולת איבה. אפילו פגיעתו באה לאחר הפיגוע. ואפילו נפגע כתוצאה מקיומו של חשש לקרות פיגוע.

אכן, הודתה עזרא, לא נפגעתי ישירות מהפיגוע. אך גם לא נקלעתי למקום מתוך סקרנות. החשש הקונקרטי לשלום בני הוא שהביא אותי לשם. נפילתי באה בעקבות הרחקתי ממקום האירוע מחשש למטען נוסף.

המוסד לא חלק על התרחשותו של הפיגוע ועל נסיבות פגיעתה של עזרא. אולם לטענתו, אין בכך כדי להכיר בה כנפגעת פעולת איבה. "דאגה קונקרטית" אינה מספקת, לגרסתו, כדי לקיים קשר סיבתי בין אירוע האיבה לבין הפגיעה.

החוק דורש קיומו של קשר סיבתי בין פעולת האיבה לפגיעה, מבהירה השופטת קיי בלנש. על פי פסיקת בית המשפט העליון קשר סיבתי זה צריך להיות ממשי ולא עקיף ומרוחק.

יש להבחין בין אדם שהיה נוכח בעת הפיגוע והיה עד להתרחשותו, קובעת השופטת, לבין אדם שהגיע לאזור הפיגוע על מנת לחפש את קרובי משפחתו.

לדעתי, פוסקת השופטת, אין די בדאגתה הברורה והטבעית של אם לשלום בנה, כדי לקיים את הקשר הסיבתי הנדרש בין הפיגוע לבין פגיעתה.

לאור נימוקים אלה, נדחתה תביעתה של עזרא להכיר בה כנפגעת פעולת איבה.