ערך חייו של ילד בישראל

חגי פינץ נהרג בתאונת דרכים ארבעה חודשים לפני הגיעו לגיל שמונה עשרה.

אין כאב גדול יותר מכאבם של הורים הקוברים את ילדם.

"שמרתי עליו מכל משמר" מספרת אם בפורום אובדן ושכול באינטרנט. "גידלתי אותו כמו מלך...הבן שלי נהרג בתאונת דרכים. לתאר את החיים זה גיהינום. נכון שאני צריכה לקום וזה הדבר הכי נורא. כי כל יום התמונה לנגד עיניי. אבל הדבר הכי קשה ונורא זה בחגים. הכאב הזה כל כך חזק והחיסרון כל כך מורגש ולמרות שהדמעות כבר מפסיקות כי המעיין הזה כבר התייבש הרי שהלב מדמם. אני בכל חג ושבת מתפללת שזה כבר ייגמר ויעבור כי הכוח אחרי אובדן של ילדים הולך ואוזל".

למרות דברים קשים אלה, המחיר עבור מוות של ילד קטן בבתי המשפט בישראל, עד לפני כשנתיים, היה לא יותר מחמישים אלף שקל, סכום אשר מנכ"ל חברת הביטוח הראל, אשר ביטחה את הרכב בו נהרג חגי, מרוויח בשלושה וחצי ימי עבודה.

אשר על כן, כפי שנהוג לומר בבתי המשפט, לבם של רבים מאתנו החסיר פעימה ביום 15 למרץ 2004 כאשר שופט בית המשפט העליון אליעזר ריבלין, נתן את פסק הדין בפרשת אטינגר שסקירתו הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת מחזיר השנים האבודות.

פסק הדין מהווה אכן את אחד מפסקי הדין המרגשים במשפט הישראלי. הוא ביטל את המצב הבלתי נסבל שנוצר במשפט הישראלי לפיו, כלשונו של השופט ריבלין, "זול יותר להרוג מאשר לפצוע".

בהתבסס על עיקרון היסוד של כבוד האדם, קבע השופט ריבלין כי כל אדם בישראל, גם קטין, יש לו ערך כלכלי ממשי בר פיצוי. ערך זה מלווה אותו מרגע לידתו. יותר לא יהיה זול לפגוע בחייו של קטין, כך סברנו לתומנו.

חלק משופטי הערכאות הראשונות לקחו ברצינות את הרוח החדשה שנשבה מכיוון בית המשפט העליון.

כך השופט יוסף שפירא, מבית המשפט המחוזי בירושלים, שדן בסכום הפיצויים המגיעים למשפחת פינץ עבור מות בנם, העמיד את סכום הפיצויים המגיע למשפחה עבור השנים האבודות על כמיליון ושש מאות אלף שקל.

חברת הביטוח הראל ערערה לבית המשפט העליון.

בינתיים, בשנתיים שחלפו מאז פרשת אטינגר, חברות הביטוח לא שקטו. שומו שמיים. כיצד ייתכן שמות ילד קטן יהיה שווה חמישה חודשי משכורת של מנכ"ל חברת ביטוח. ההורים השכולים תאבי הבצע לא יכולים להסתפק במשכורת של שלושה וחצי ימי עבודה? לא יהיה כדבר הזה.

ועידות נתכנסו. ימי עיון נערכו. גדולי המומחים התייצבו להציג את כאב חברות הביטוח. כותבי מאמרים מקצועיים נחלצו להעביר את רוע הגזירה. אפילו אנשי משרד המשפטים התגייסו כדי לשכך את חרדות אנשי הביטוח והעבירו טיוטה של הצעת חוק לבטל את הלכת אטינגר.

ואכן שוועתן של חברות הביטוח הגיעה לבית המשפט העליון.

בימים אלה תיקן בית המשפט העליון את העוול שנגרם לחברות הביטוח. מנהל חברת הביטוח הראל יכול להיות רגוע. שום מוות של ילד קטן לא ינגוס במשכורת הדלה של 326,000 שקל שהוא מביא בסוף כל חודש הביתה.

השופט ריבלין אינו מבטל את הלכת השנים האבודות. הוא רק מדלדל את תוכנה.

ילד קטן נותר בעל ערך, אולם מערך זה יש לקצץ "הוצאות" שהקטין היה מוציא על עצמו אילו היה נותר בחיים. מאחר ולקטין אין תלויים, השופט יוצא מנקודת הנחה שהקטין היה מרשה לעצמו להוציא על עצמו "הוצאות מוגברות" בשיעור של 70% מהכנסתו הצפויה, כך שבסופו של דבר היה נותר עם 30% מבסיס השכר.

ומה יהיה בסיס השכר שעל פיו ייקבע הפיצוי? "מקום בו העתיד המקצועי של הניזוק לוט בערפל, יש ברגיל לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק".

לשתי החזקות, זו הנוגעת לשיעור הניכוי של 70% וזו הנוגעת לבסיס השכר הממוצע במשק, קובע השופט, ראוי להוסיף חזקה נוספת, הנוגעת לתקופת הזכאות. תקופת ההפסד המקובלת, שברגיל נוהגים לפיה, היא 46 שנים – מגיל 21 ועד גיל 67, שהוא גיל הפרישה הקבוע בדין. שנות השירות הצבאי אינן שנים אבודות. בשנים אלה לא ההורים ולא הצבא נושאים בהוצאות המחייה של הקטין "כיוון שלמרבה הצער הקטין נפטר לבית עולמו ואין עוד הוצאות מחייה".

התוצאה: בהעדר ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי, החישוב עבור אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות ייעשה לפי שיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, לתקופה של 46 שנים.

לאחר היוון מתאים קובע השופט כי הסכום המגיע בדרך כלל לקטין שחייו נקטעו במעשה עוולה או בתאונת דרכים עבור השנים האבודות הוא כ- 560,000 שקל, שליש ממה שנקבע על ידי השופט יוסף שפירא.

כך נותרו גם בית המשפט העליון וגם חברות הביטוח שבעים. בית המשפט העליון שמר על הלכה עקרונית. חברות הביטוח רוקנו אותה מתוכן והותירו את הכסף בכיסן.

והורי הילדים? הם יכולים להתנחם בדברי התשובה היפים של מנהלת פורום אובדן ושכול באינטרנט: "צר לי על אובדנך, אני לא יכולה לתאר מה את עוברת. אבל אני יכולה לדעת שכל יום שאת עוברת את כואבת ושואלת למה. מה שנותר אם יקרה זה לחבק אותך כי אין מילים שיוכלו לנחם אותך. אני מקווה שתמשיכי להיות חזקה. מחזקת אותך".