Change text to large sizeChange text to medium sizeChange text to small size

המכתב שהכריע את הדין

שמואל עדה עבד כנהג פינוי אשפה במחלקת התברואה של עיריית ערד.

באחד הימים, נמצא עדה תלוי ללא רוח חיים במחסן המחלקה.

סמוך לגופה נתגלה מכתב בזו הלשון:

"לאברהם שטרית, אתה התנהגת אלי כמו עריץ.... מעניין למה כולם עושים מעל 80 שעות נוספות ואני ותיק לא פחות מדורון – 20 שעות. מעניין למה... אתה יכול ללכת לרופא שיניים לילדים ואני לא יכול ללכת לבדיקה".

אלמנתו של עדה פנתה למוסד לביטוח לאומי וביקשה כי זה יכיר בבעלה כנפגע עבודה וישלם גמלת תלויים.

בפנייתה למוסד, תיארה האלמנה "התעללות ללא גבול" שעבר בעלה מידי הממונים עליו, כאשר שב לעבודה לאחר התקף לב.

הממונים עליו, סיפרה האלמנה, קיפחו אותו בסידור העבודה, מנעו ממנו שעות נוספות, הנחיתו עליו קו נסיעה קשה ולא אפשרו לו יציאה להפסקת צהרים.

הטיפול התרופתי שקיבל המנוח, הסבירה האלמנה, חייב אכילה בזמנים סדירים. חוסר התחשבות הממונים אילצה את המנוח להפסיק את הטיפול התרופתי.

המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה. האלמנה פנתה לבית הדין האזורי לעבודה. גם זה דחה את התביעה.

אלמנת המנוח לא ויתרה והגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

על מנת שאיבוד לדעת יוכר כתאונה בעבודה, מסביר השופט יגאל פליטמן, יש להוכיח כי העובד טרף את נפשו עקב אירוע מיוחד, מוגדר, הקשור לעבודה ואשר אירע בסמוך להתאבדות.

הראייה המהימנה ביותר לאשר אירע למנוח, היא מכתב ההתאבדות. ממנו עולה כי המנוח שם קץ לחייו בגין שני אירועים מיוחדים.

האחד, קיפוחו בסמוך לפני התאבדותו בהשוואה ליתר העובדים במכסת השעות הנוספות.

השני, האיסור שהוטל עליו במקרה מסוים לעזוב את העבודה בזמן העבודה לצורך בדיקה רפואית, לעומת ההיתר שנטל לעצמו הממונה עליו לעזוב את העבודה, לצורך טיפול שיניים לילדיו.

כמו כן, אין ספק כי המנוח לא שם קץ לחייו על מנת שהביטוח הלאומי ישלם לתלויים בו גמלת תלויים.

לסיכום, פוסק השופט, המנוח נחבל עקב אירועי העבודה, אירועים המהווים תאונת עבודה. מאחר והוא נפטר בגינה של אותה תאונה בעבודה, זכאים התלויים בו לפרנסתו לגמלת תלויים מהמוסד.

הנשיא סטיב אדלר, מצטרף לדעתו של השופט פליטמן, למרות שהוא חולק על חלק מקביעותיו המשפטיות.

מחלת נפש מתפתחת לאורך זמן, מסביר הנשיא. מקורותיה נעוצים בגורמים שונים שאינם קשורים לעבודה, כמו המבנה הגנטי של האדם, קשרים בינאישיים. כל אלה אינם יכולים להוות בסיס להכרה במחלת הנפש כנובעת מתאונת עבודה.

לכן, ממשיך הנשיא, מחלות נפש לא הוכללו ברשימת מחלות המקצוע. גם תורת המיקרוטראומה, המיושמת על מקרי אוטם בלב או במוח, אינה מאפשרת להכיר במחלת נפש כפגיעה בעבודה.

יחד עם זאת, מודה הנשיא, אירועים טראומתיים בעבודה עלולים לגרום להתאבדות, לפריצת מחלה נפשית, או להתפתחות מחלת נפש. בכל הנוגע להתאבדות, האירוע הטראומתי יכול להיחשב כגורם להתאבדות כאשר ההתאבדות "ארעה בסמיכות זמנים מיידית וקצרה ביותר לאירוע בעבודה, שהיה חמור ומיוחד במינו והיה בלתי צפוי, בלתי מכוון ופתאומי".

במקרה שבפנינו, מבהיר הנשיא, לא הוגשה לבית הדין חוות דעת פסיכיאטרית המבססת קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח לבין התאבדותו. גם לא הוגש תיקו הרפואי של המנוח. "לפיכך, אין אנו יודעים האם המנוח ניסה לשלוח יד בנפשו קודם למקרה זה... אם המנוח סבל ממחלת נפש... האם הוא קיבל טיפול עבורה, והאם היא הייתה ממין המחלות שצפויה להחמיר בעבודה או בקשר עם עובדים אחרים".

"אולם בנסיבות המיוחדות של פרשה זו" מסכים הנשיא, "מחמת הספק ועל אף העדרה של מסכת ראיות מלאה, נכון אני ללמוד ממכתב ההתאבדות, את שלמד הימנו חברי השופט פליטמן, כי קדמו להתאבדות שני אירועים שאירעו בסמוך לה, אשר ניתן לקשרם להחלטת המנוח לשים קץ לחייו".

השופט שמואל צור, הצטרף אף הוא לדעתו של השופט פליטמן. "המכתב שהשאיר המנוח עם התאבדותו, משקף אירועים מיוחדים בעבודה סמוך להתאבדות ובעטייה. מכאן שאירועי העבודה הם שגרמו למנוח ליטול את נפשו בכפו ויש לראות את מותו כבא בגדר הפגיעה בעבודה".

בסופו של דיון, על בסיס המכתב שהותיר המנוח, הוכרה התאבדות המנוח כפגיעה בתאונת עבודה ואלמנתו זכתה לתביעת תלויים.